ראש בראש: מייק פאטון מול קיד קואלה

פאטון כנראה יאכזב, קואלה לא מספיק גדול. רצינו לעזור לכם להחליט לאיזו הופעה כדאי יותר ללכת בסוף השבוע. נכשלנו

השנה הזו, בין אם תהיה בה מלחמה או לא, תיזכר עוד זמן רב בתור השנה שפתחה שוב את ברז ההופעות החו"ליות השוות. בעזרת השם והשוקי, הקיץ נזכה לראות כאן רשימה ארוכה של אמנים, שעד עכשיו יכולנו רק לחלום עליהם דרך הדמעות, אלה שזולגות בכל פעם שאנחנו מבינים כמה עולה כרטיס לחו"ל. טורי איימוס, למשל, או בלונד רדהד, שלא לדבר על הדיבורים סביב מיוז, פלאסיבו ושאר ענקים שאמורים להגיע בסוף הקיץ.

מורשת

קטגוריית "אלוהים אדירים הוא באמת בארץ!" היא קטגוריה שאין לזלזל בה. כאן באים לידי שיקלול המיתוס הנוכחי סביב האמן, הזמן שחיכיתם לבואו ופוטנציאל השימוש במשפט: "עכשיו אני יכול למות בשקט, ראיתי את מייק פאטון בארץ", כשאתם יוצאים מההופעה.

עם כל הכבוד למלך הטרנטייבליזם קיד קואלה, מייק פאטון לוקח את הקטגוריה הזו בהליכה. בשובל ההערצה שהוא מותיר אחריו אפשר למצוא את Faith no more, בקלות אחת הלהקות הגדולות של הניינטיז, את Mr. Bungle, Tomahawk Fantomas, אלבומי סולו מופרעים, פיפינג טום וגם את חלקו הבלתי נשכח באלבום Lovage. וזו רשימה חלקית מאוד מ-20 שנות פעילות.

קואלה מביא אמנם לשולחן הורדת-הידיים יכולת פנומנלית ליצירת כל-צליל-שרק-תרצו מפטיפון פעיל, אבל עם שלושה אלבומים בלבד ופחות מעשר שנות פעילות, המדליה כאן הולכת אל פאטון.

גרוב

פאטון יודע לשחק יפה בגרוב שמכינים לו אחרים, אבל כשהוא מנסה לעשות את זה בעצמו, בדרך כלל זה יוצא לו פושר למדי. קואלה, עם זאת, מביא איתו מטעני ג'אז איזוטריים, יכולת גרוב פריקית אך כובשת, ואת חותמת ההכשר של הלייבל נינג'ה טיון - שעצם אזכור שמו יכול לגרום לאנשים מסוימים להתחיל לפזז. המדליה: לקואלה.

רוקינג

אפילו שהוא מגיע כשחקן חיזוק בהופעה של מישהו אחר (האמן האלקטרוני הניסיוני Fennesz) ולא צפוי לבצע שירים מהרפרטואר שלו, כשפאטון מחזיק מיקרופון הוא אל הרוק בכבודו ובעצמו. קיד קואלה לא מנגן אפילו על גיטרה. אם זה לא מספיק, המידנייט פיקוקס יתנו בראש כמופע חימום. המדליה: לפאטון.

איזוטריות

קיד קואלה יוצר את כל המוזיקה שלו כשהוא משחק בתקליטים ישנים של אמנים אחרים עד שאי אפשר לזהות אותם. בהפסקות של ההופעות שלו הוא נהג לערוך משחקי בינגו, ובזמנו הפנוי הוא יוצר קומיקס. חוץ מזה הוא גם חצי סיני. ציון איזוטריה: 9.

מייק פאטון מביא למיקרופון צלילים שמעולם לא היו צריכים לצאת מגוף אנושי, הוא התנסה ברוב הסגנונות המוזיקליים הידועים והלא-ידועים לאדם, ואלבומי הסולו שלו נשמעים בעיקר כמו אונס של מכשירי בית. מצד שני, לרוב השירים שלו יש מילים. ציון איזוטריה: 9.

סיכויי סיפוק

בואו נודה בזה: אף אחד מכם לא מכיר את Fennesz. הוא לא באמת מעניין

 אתכם, אתם רוצים לראות את פאטון, וכמה שיותר קרוב. נחשו מה - אתם הולכים להתאכזב. זוהי ההופעה של פנז, וגם אם היא תהיה טובה, אפילו נהדרת, פאטון הוא רק שחקן החיזוק. זו לא ההופעה שלו. אם יתמזל מזלנו, הוא ישיר מילים שלמות. אם אלוהים יחליט לפצות את העם היהודי על התלאות שעבר, אולי פאטון אפילו ישיר משהו מהקטלוג שלו. הסיכויים לצאת מהבארבי ולומר שראיתם הופעה של מייק פאטון? 10%, והלוואי שאטעה.

קואלה, מצד שני, לא תלוי באף אחד. יש לו שני פטיפונים והוא יודע להשתמש בהם כמו שאיש לא השתמש בהם מעולם. הבנאדם גאון מוזיקלי והוא הולך ליצור קסם מול עיניכם. אם זה לא מספיק, קואלה הוא רק מופע החימום: מיד אחריו יעלו רדיוטריפ הישראליים להשקת אלבומם החדש Music Heads, וזו צפויה להיות המסיבה הכי טובה של השנה. סיכויי סיפוק: 90%.

גן עדן עלי אדמות?

שני הניצים שלנו, אגב, נפגשו כבר פעמיים. פעם אחת מרחוק, באלבום Lovage, שם פאטון היה הווקליסט הראשי לצד ג'ניפר צ'רלס החתולית, וקיד קואלה תרם את כישוריו לקטע מעבר קצר. הפעם השנייה הייתה רצינית יותר, באלבום Peeping Tom של פאטון הם ביצעו יחד את השיר "Celebrity Death Match". מה הסיכוי שאחד מהם יקפוץ להגיד שלום בהופעה של השני, או שהם יתחרעו במופע מאולתר מחוץ לבארבי בשתיים בלילה? הו, החלומות.

מסקנה

לאן שלא תלכו, סביר להניח שתצטערו שלא הייתם בהופעה השנייה. הרוקרים ילכו כנראה לפאטון, ואולי יתאכזבו. חובבי האלקטרוניקה, ההיפ-הופ והגרוב ילכו כנראה לקואלה-את-רדיוטריפ, וכפי הנראה יצאו מרוצים. אבל בסופו של דבר, למי אכפת? הלוואי שאלה הצרות שלנו, ושיום אחד נצטרך להתלבט: לאן בא לי לצאת הערב, לביסטי בויז בבלומפילד או לרד הוט בפארק?