אש בשדרות? גאולה אבן דואגת לעזה
אילו נחתו "חפצים מעופפים" בתל-אביב, הייתה גם התקשורת דואגת לילדים שלנו לפני החפים-מפשע-או-לא שלהם
ב-7:30 בבוקר, את או אתה הייתם עסוקים בהכנת הכריכים לילדיכם. דאגתם שיאכלו את דגני הבוקר שלהם ואולי שישתו את השוקו. חיבקתם ואמרתם, אל תרד לכביש, תעבור רק במעבר חציה, והילדים הלכו ואתם מיהרתם לעבודה. באותה שעה, בארץ אחרת לגמרי, הורים אחרים שאלו את עצמם, לשלוח אותם לבית-ספר? ומה אם יהיה "צבע אדום"? מי ייקח דווקא את הילד שלי ביד וידאג להסתיר אותו במתחם מוגן? והאמת שגם הילדים לא רצו ללכת. פוחדים. ואגב, דגני בוקר לא הוגשו לשולחן. אמא כבר לא עובדת בגלל הדאגה, והחנות של אבא ריקה מקונים.
בערב ילכו ודאי רבים מכם לפגישות ועד הורים לקראת מסיבות הסיום הקרבות ובאות. באותה שעה בארץ ההיא, יישב פורום ההורים עם ההנהלה, כדי לבחון את היערכות בתי-הספר היסודיים לימים הקרובים - אלו ילדים ילמדו בכיתות מוגנות ואלו יוסעו למקום אחר כדי ללמוד שם, ומה יעשו במקרה של הסלמה במצב. מסיבות הסיום? הצחקתם אותם. להם יש קסאמים על הראש.
לפני מספר שבועות שמעתי מרואיינת ברדיו, מאותה ארץ נידחת, מספרת שממש בזמן שאצלם נשמעה אזעקה וכולם עצרו את הנשימה עד לנפילה, גם בארצנו, ארץ להד"ם, עצרו רבים את הנשימה: הפועל תל-אביב הכניסה גול לאשקלון בגמר הגביע.
וביום בו אחד ה"חפצים המעופפים", כלשונו המזלזלת של העו"ד והיועץ דובי ויסגלס מרמת-השרון, נחת בשדרות והרג את שיראל פרידמן ז"ל, פירט אחד הפרשנים בערוץ הממלכתי של הטלוויזיה את האופציות הצבאיות העומדות בפני ישראל, וגאולה אבן שאלה אותו בדאגה: אבל מה יהיה אם כתוצאה מכך ייפגעו שם חפים מפשע?
האנשים האלה, שגאולה אבן מגלה דאגה אנושית רבה לחייהם, בחרו בממשלת הטרור של חמאס לעמוד בראשם. הם עשו זאת בבחירות דמוקרטיות, מרצונם החופשי, בדעה צלולה ובכוונת מכוון. הם מאפשרים ליורי הקסאמים לירות מתוך חצרות בתיהם, והם מאפשרים ליצרני חגורות הנפץ לייצרן בדירות בבניינים בהם הם מתגוררים. בבתי-הספר שלהם מחנכים את הילדים לשנוא אותנו עד מוות. השכם והערב משננים באוזניהם שהיהודים הם אויבי האנושות, מרעילי בארות, קופים וחזירים, ולכן צריך להשמיד את ישראל. לבניהם, המחבלים המתאבדים בלב אוכלוסייה אזרחית, הם קוראים קדושים.
אני בטוח שגם ביניהם יש אחרים, כאלה הרוצים לחיות את חייהם בשלווה. לא הייתי רוצה שהם ייפגעו. הייתי מציע להם לעבור דירה, להתרחק. אבל בכל מקרה, בבואי לבחור בין חייהם של ילדי שדרות לבין חייהם של החפים-מפשע-או-לא בעזה, אני בוחר בחיי הראשונים.
"הטינו את החדשות כדי לקדם את אג'נדת הנסיגה מלבנון, שהייתה אז בוויכוח ציבורי", הודה השבוע ד"ר חנן נווה, לשעבר עורך חדשות ב"קול ישראל", בכנס אנשי רדיו בחיפה. "דחפנו בכל דרך אפשרית את הוצאת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. ראינו בזה שליחות. בחדר החדשות שלנו, לשלושה עורכים היו בנים בלבנון". עכשיו אפשר להבין מדוע התקשורת לא ממש עסקה בקסאמים שנופלים על שדרות משך שבע שנים, ובמיוחד בשנתיים האחרונות מאז הנסיגה מעזה, ולא עניינה את הציבור בשאלה מה צריך לעשות כדי למנוע זאת. הילדים של ד"ר נווה וחבריו פשוט לא היו שם. האם הוא, גאולה אבן ושאר חבריהם היו נוהגים כך גם אילו נפלו הקסאמים על תל-אביב?
לפני שנתיים, במסגרת חבילת השיווק האטרקטיבית של נפלאות ה"התנתקות", הבטיחו לנו שרון ואולמרט, בתמיכתם המגויסת של רוב פרשני התקשורת, שמרגע שנצא מעזה יהיה קל יותר להילחם בטרור, ושאם רק ייפול קסאם אחד "עזה תרעד" וגם "העולם יבין". נו...?
