פחות מסים - יותר לעשירים
במקום להקצות את עודפי התקציב כסיוע לסטודנטים, למורים ולמובטלים, ממשיכים פקידי האוצר לתגמל את העשירון העליון
בימים האחרונים התבשרנו כי משרד האוצר מרכז כעשרה מיליארדי שקלים מעודפי גבייה של המדינה, רק מהחודשים האחרונים. עוד כמה מיליארדים הצטברו מהגבייה אשתקד. לכאורה, בשורה טובה לכולנו. במדינה מתוקנת, בה הממשלה היא הריבון, היו הכספים חוזרים אל שולחנה, והיא כשליחת הציבור הייתה מחלקת אותו בדרך הטובה ביותר לטעמה. אבל בישראל כמו בישראל, החוקים מעט שונים.
בימים בהם נאבקים מאות אלפי סטודנטים על החזרת מאות מיליוני שקלים לתקציב ההשכלה הגבוהה, ארגוני המורים מתקוטטים על שיפור שכרם, ונחוצים כספים למיגון עוטף עזה (שנמצאים רק בעקבות התערבותו של גאידמק), האוצר ממשיך בשלו. גם ללא שר מפקח ומתווה מדיניות, למשרד הזה יש אג'נדה. פקידים זריזים כבר החליטו לאן מיועד הכסף הגדול: הפחתת מסים. הנתונים האמפיריים מראים כי "נטל המס" בישראל אינו מהגבוהים בעולם המערבי, מה עוד שהרפורמה האחרונה הפחיתה שוב את שיעורי המס והכניסה אלפי שקלים לנטו של העשירון העליון. אולם במשרד האוצר שאלת המסים איננה שאלה אמפירית, אלא שאלה אידיאולוגית: האידיאולוגיה היא צמצום המשאבים שעומדים לרשות המדינה, ועל-ידי כך קיצוץ בתפקידיה ויכולותיה, שהרי הפרטי הוא היעיל והנכון - ואילו הממשלתי מיותר.
המסגור התקשורתי מקל על יישום האידיאולוגיה המשרד-אוצרית: הידיעות בדבר עודפי הגבייה נדחקות לפנים מדורי הכלכלה ויהפכו, לכל היותר, לדיון מצומצם המערב אישים מאוד מסוימים. דיון שכזה לא ייחשב "ציבורי". דיון ציבורי רחב צריך לראות ולהראות את הקשרים וההקשרים. במדינה שמלקקת את פצעי מלחמת הקיץ בלבנון ומצויה במלחמה באזור עזה, ההקשרים הם קריטיים. לא ניתן לדבר מצד אחד על הפקרה ממשלתית, על שיקום כושל ועל מיליארדרים שמיטיבים לעשות ממשרדי ממשלה, מבלי להבין שישנה יד מכוונת וישנו תהליך כרסום מתמשך ביכולות המדינה. צמצום תקציבים ממשלתיים פירושו צמצום יכולות משרדי הממשלה. הקשר הוא חד-ערכי וברור.
האין-דיון על עשרות המיליארדים חולף מתחת לאפם של הסטודנטים, המורים והמרצים. הוא מעוור את עיני מפוני שדרות ופליטי מלחמת לבנון השנייה, שעודם מתקוטטים עם מס רכוש על אלפי שקלים. הוא לועג למקבלי שכר המינימום, שבמסגרת תקציב 2007 נדחה העדכון שלו, ולועג למובטלים צעירים, שבמסגרת אותו תקציב נושלו בפועל מרשת הביטחון הסוציאלית של דמי האבטלה. המספרים הקטנים מנצחים בתודעה הציבורית את המספרים הגדולים, ומאפשרים לממשלה להראות לחליפין פנים קשוחות, כאילו לא מקופתנו הם מתבקשים ליטול, או פנים נדיבות, כאילו השקיעו מאמץ מיוחד בסחיטה של רזרבות אחרונות.
נקודת הפתיחה צריכה להיות דמוקרטית: המספרים צריכים להיות שקופים וגלויים. הכסף צריך להיות מונח על השולחן. הממשלה צריכה ליישם את תפקידה כריבון נבחר. לא צריך ועדת חקירה על מנת להתנהל כראוי. הקופה הציבורית צריכה לחזור לשליטה ציבורית, דרך נבחרי הציבור ומנהיגיו, שיתנו דין וחשבון אם וכאשר יחליטו על צמצום הקצבות חברתיות - בזמן שנחוצה מדיניות הרחבה שלהן.
הכותב מרכז את הפורום למאבק באבטלה מטעם ארגון שתי"ל
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
