יזהר אשדות פרץ לתודעה הישראלית ב-81'. יחד עם להקתו "תיסלם", הוא הגדיר מחדש את הרוק המקומי - עם בחורה עירומה באלבום, סולן בבגדי עטלף ומכירות של כמעט 100 אלף עותקים מאלבום הבכורה - תיסלם היו הדבר הכי בועט בעיר, כשאשדות חתום על להיטי ענק כמו: "לראות אותה היום", רדיו חזק", וכמובן השיר הכבד ביותר של הלהקה: "שנה שנייה".
אשדות יצא לקריירה מקבילה של הפקה מוזיקלית ואלבומי סולו (שבעה כולל האוספים) ונחשב היום לאחד המפיקים המבוקשים ביותר. יש לזכור שזה האיש שהביא את עפרה חזה למקום הראשון בגרמניה. "הטעם שלי רחב ומגוון", מספר אשדות, "גדלתי על הקלאסיקות של הרוק, התחלתי בגיל 11 עם 'הביטלס' ואחר כך עברתי ל'לד זפלין', 'דיפ פרפל' ו'בלאק סאבת''. לזפלין היתה השפעה גדולה עלי והעדפתי אותה על אחרות בהיותה להקה אינטיליגנטית יותר. אני מעודכן במה שקורה היום, והאמת שמאוד מעניין אותי להפיק להקת מטאל ולקחת אותה למקום יחודי. ניתן להגיע כאן לתוצאות בינלאומיות, זה תלוי אמנם בלהקה עצמה ובמקוריות שלה אבל טכנית זה אפשרי".
אז לפני שהוא יתפנה לראשונה לפרויקט מטאל, אשדות יוצא למסע בצלילי המוזיקה הכבדה. אנחנו השמענו - אשדות ביקר והגיב:
מתוך Avantasia – Part Oneׂ
השיר מאד קרוב לפופ ולא במובן החיובי, זה רחוק ממה שאני מתאר כמטאל. ההפקה מאוד נקייה והכל מאד מקצועי. הסולן יודע לשיר בדיוק כפי שמצופה ממנו והכל בתוך סאונד מלוטש מאוד. הקשר בין מטאל מסוג כזה למה שמכונה אצלנו מוזיקה ים תיכונית הוא מעניין מאוד: שני הסגנונות צפויים מראש, מתקתקים ולא עושים לי את זה. חשבתי שעידן אלבומי הקונספט הסתיים עם 'דה וול' של 'פינק פלויד', אבל מסתבר שלא. בהתייחסות למטאל, חייבים לציין שהמוזיקה נראת שונה לפני שראית את הסרט "ספינאל טאפ" ואחרי שראיתי אותו. אני חושב שהחבר'ה האלה לקחו את הסרט יותר מידי ברצינות ופספסו את האירוניה. אני מבין שזה מצליח ובטח מוכר אבל זה ממש לא לטעמי, אין בזה שום משקל, מטאל לבנות.
"פארדייס לוסט". בהחלט מקצועיים (צילום: ירון ברנר)
מתוך: Draconian Times
יש היום כל כך הרבה מטאל אירופאי עם מבטא סקנדינבי וגרמני (ממש כמו ביורופופ), אז זה מרענן לשמוע להקה אנגלית. זה פחות קריקטורה ויש פה טעם טוב. ישנה יותר בגרות וזה מנוגן היטב. אחד הדברים היפים במטאל הוא החוקים הבסיסיים של הז'אנר: לפני הכל אתה חייב לנגן ולשיר טוב והם בהחלט מקצועיים. זה לא מפיל אותי, זה מאוד תבניתי ונוסחתי, אבל אני מעריך אותם.
מתוך: Dirty Games
זה אחלה שיש להקה ישראלית שנשמעת ככה. היא מצליחה לעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים של התחום. הדבר היפה שמייחד אותם הוא שהם "מתכתבים עם האייטיז" ומנגנים חומר שנשמע בדיוק כמו להקות "Big Hair" לפני 20 שנה בארצות הברית, אבל מצד שני, זו גם המגבלה שלהם. זה לא מספיק מעניין בפני עצמו, חסרה לי הייחודיות והנגיעה האישית שהיא הגורם שבסופו של דבר מריץ להקות קדימה.
מתוך: Rust In Peace
דייב מאסטיין סובל מתסמונת מטאליקה. זה תקליט שיצא ב-90', אותו אזור זמן שיצא
האלבום השחור של מטאליקה שהגדיר מחדש את המטאל (ואת הרוק בכלל) מכל בחינה: בכתיבה, בנגינה, בהפקה ובסאונד. תמיד היתה לי חיבה ללהקות עם שני גיטריסטים מובילים עוד מידי "Wishbone Ash" ו-"Lynyrd Skynyrd". החבר'ה של מגהדת' בהחלט יודעים לנגן. השיר מצויין, כתוב בחכמה ומנוגן בהרגשה נהדרת, אבל שוב חוסר מזל של מאסטיין, תמיד בצילה של להקת האם.
מתוך: The Mind's I
אני מעריץ את מי שיכול לשיר ככה ולהופיע יום אחר יום, מדובר בטכניקת שירה מטורפת. יש בהם רצינות שמוצאת חן בעיני, נגינה טובה, המתופף לא מדהים, אבל הם יוצרים עניין, שוברים תיבות ומקצבים. מה שכן, נשמע שיש עוד המון להקות מטאל בסגנון הזה ואני אומר את זה בלי להכיר לעומק - מה יש בשבדיה שכולם שם במטאל?
מתוך: A Blessing In Disguise
צליל אורגן ההמונד מזכיר לי את האורגן של ג'ון לורד ב"Child In Time" של "דיפ פרפל". יש שני אבות למטאל: ג'ימי פייג' שבא מהבלוז וריצ'י בלקמור שהביא את באך לרוק'נרול. הרבה מההרכבי מטאל האירופאים המשיכו את הדרך של בלקמור, זו שיונקת מהמוזיקה הקלאסית ופחות מהשחורה האמריקאית. אפשר לשמוע את זה כאן בבירור. זה רך, מלודי ולא מטאלי במובן האגרסיבי של המילה, חביב. אם כבר מטאל, אז אני מחפש יותר עניין. קח את 'ראמשטיין', או את הבחור הקנדי דווין טאונסנד מ- "Strapping Young Lad". זה מדהים בעיני כי הם באמת באים מתוך הז'אנר ודוחפים אותו לקצה. אלו דברים שמדברים אלי יותר.
מתוך: Aeronautics
תוכנת ההקלטה - ProTools שינתה לחלוטין את תהליך הפקת המוזיקה בעשור האחרון. אפשרויות העריכה שבה שינו לגמרי את הצליל של המטאל. כיום אפשר לתקן כל טעות בנגינה וליישר את סטיות הקצב כך שגם להקה שלא מנגנת לגמרי 'Tight' נשמעת כמו מכונת מטאל משומנת. החסרון בטכנולוגיה הוא בשימוש יתר בה והתוצאה היא לעיתים חסרת חיים. 'Masterplan' מנגנים מדויק, זה תקליט 'Pro-Tools' לחלוטין, הכל חתוך ומעובד. צליל הגיטרות מסורס, מין קיר דיסטורשן ענוג ומאד פופי בהפקה. זה שיש סאונד תופים מטאלי לא הופך את השיר למטאל במובן האידאולוגי של המושג. בעיני יש קשר חזק בין הפופ האירופאי למטאל מהסוג הזה. הסולן שר יפה, מזכיר לי את הסולן של 'Foreigner' ופחות את דיוויד קוברדייל אבל הכל עשוי כאן לפי נוסחה - מטאל של גלגלצ. השיר יפה, הכל בסדר, אבל עובר ליד האוזן. אין בזה עומק, זה הדבר הכי לא מטאלי ששמעתי היום.
טומי לי. הקליט עם "מוטלי קרו" קאבר 3 שנים אחרי "תיסלם" (צילום: איי פי)
מתוך: Symbolic
זה אלבום שהוקלט ב-94', ממש לפני השתלטות ה-'Pro-Tools' על אולפני ההקלטה - וזה בהחלט הכי טוב שאפשר לנגן מבלי להיכנס לעריכה רצחנית. יש כאן מעברי תופים שהיום היו מיישרים במחשב כדי שישמעו מדויק יותר. זה נשמע חי, ממש לא מהאלבומים שעברו טיפול קוסמטי מטורף באולפן. הרעיון כאן הוא של נגינה חיה של ההרכב. להגיד לך שזה הפיל אותי? זה לא, אבל זה כן מטאלי במובן הטהור של המילה.
מתוך: Red White And Crue
מה שאני זוכר מ'מוטלי קרו' מלבד הלהיטים, זה כמובן שאנחנו ב'תיסלם' הקלטנו את אותו הקאבר שהם הקליטו שלוש שנים אחרינו והגיעו איתו לראש המצעד האמריקאי - 'מעשנים ביחד' או 'Smokin In The Boys Room'. השיר הזה נשמע מאוד עדכני, הפקה של בוב רוק שמביאה את הסאונד העכשווי ברוק האמריקאי, אותו סאונד של 'לינקין פארק' ו'בלינק 182'. הדבר היחיד שמזכיר כאן את האייטיז זו השירה של וינס הסולן. השאר נשמע מאוד עכשווי ומאוד אמריקאי. נשמע כמו נסיון (מוצלח יחסית) להיות מעודכנים ולגעת בקהל החדש של היום.
מתוך: Nightwing
"מי אלה?", שואל אשדות. "Marduk משבדיה", השבתי, "להקת בלאק מטאל ששרה על האנטיכריסט ונגד הדת".
אשדות: "זה מטאל בלי התייפיפות - נשמע הכי טוב מכל מה שהשמעת לי היום, אותנטי. אין כאן קטעי פופ או מלודיות מתקתקות, זה מטאל נותן בראש ואמין גם מבחינה אידאולוגית. העוצמה של הנצרות הקתולית באירופה ובעיקר בצפון אירופה היא זו שמביאה מרד נגד הדת, ושימושים באנטיכריסט כאנטיתזה לאלוהים. הקתוליות מאד כופה, אל תשכח גם את המסורת הפגאנית של העמים הנורדים, הברבריות של הויקינגים, אודין ואגדות העם שלהם שהחורבו על ידי הנצרות. כשאני שומע את הלהקה הזו אני רואה בעיניי את הילדות של חברי הלהקה עם הכנסייה בכל יום ראשון והאימה הנוראית מפני השטן ומעלליו לילדים קטנים וחוטאים. זה מקור הכעס שלהם כלפי הדת וזה הופך את המוזיקה למעניינת יותר. אין פה נסיון למצוא חן למרות שאני בטוח שזה בדיוק מה שקהל היעד שלהם מצפה".
מתוך: City
זה הצד המעניין והנסיוני של המטאל. אני אוהב את העובדה שדווין טאונסנד מזהה את האלמנטים הבסיסיים שמרכיבים את המטאל ומשתמש רק בהם. הוא מתמקד באנרגיה, בנגינה ובסאונד שיוצרים את האפקט המטאלי ומשתמש בהם באופן מופשט כמעט לחלוטין, ללא צורך במלודיה. אני מאוד מעריך את זה אבל לא בטוח שהייתי יכול לשרוד יותר משלושה או ארבעה שירים.
