"אנחנו אוף שימחעס"

יש לכן הסבר לתופעה הזאת?

"זה פשוט קרה", הן עונות ביחד.

השתיים נפגשו בפעם הראשונה כאשר פוסטל והצ'לו שלה התארחו באלבומה הראשון של בן צור, "צוללת". בהמשך בן צור הזמינה את פוסטל להתארח בהופעה שלה ובאלבומה השני. במוצאי שבת הקרובה (16.6) הן יתאחדו שוב לכמה שירים במסגרת הופעה של בן צור, בתיאטרון "תמונע" בתל אביב. לרגל המאורע התכנסו שתיהן בביתה של בן צור כדי לבצע ביחד, במיוחד ל-ynet, את השיר "באתי והלכתי" ולדבר על יצירתן.

הנינוחות החיננית של בן צור לא מסגירה את העובדה שבימים אלה היא עסוקה מאוד כיוצרת. בנוסף לחזרות לקראת ההופעה שלה, היא משחקת בהצגה "הברון מינכהאוזן" בתיאטרון "גשר" ובסדרה "פרשת השבוע", שהצילומים של עונתה השנייה מתחילים בקרוב.

את מוצאת קשר בין שני התחומים שלך, מוזיקה ומשחק?

"המוזיקה שלי מושפעת מהעובדה שאני שחקנית, מהעבודה שלי עם במאים ומהאווירה של התיאטרון. בשירים שלי יש תמונה שלמה: מקום, זמן מאוד מסוים ומזג אוויר".

ויש הבדלים בין שני האלבומים שלך?

"האלבום הראשון הוא יותר בריחה לעולמות דמיוניים ומרחפים. בשני יש נחיתה על הקרקע, ראיית מציאות בגובה העיניים".

בתיאטרון את משחקת את אהובתו של הברון מינכהאוזן, המפורסם בשקרנותו. מה היחס שלך לשקר?

"אני לא אוהבת שמשקרים, אבל כולנו קצת משקרים לפעמים שקרים קטנים. ולפעמים אנחנו מתבלבלים ומשקרים גם לעצמנו".

את בטוחה שזה באמת מתוך בלבול?

"לא נראה לי שזה בכוונה. אולי ממקום שבו אנחנו לא אומרים לעצמנו עד הסוף את האמת, ולא מצליחים לראות את הדברים כמו שהם. לפעמים אנחנו רוצים לחיות לפי משהו שנמצא בראש שלנו, כשהמציאות היא אחרת. שקרים שהם בעצם סוג של הדחקות. אבל אני מאוד מחונכת ומתעבת שקרנים. האמת היא שאני לא כל כך מכירה שקרנים, כמו שאני לא מכירה כל כך אנשים רעים".

באמת?

"כן, כי אם מתקרבים לאנשים אז רואים עוד דברים, ואז לא חושבים על מישהו שהוא רע ושקרן".

תיאטרון זאת אמנות של שקר או אמת?

"בשבילי זאת אמת".

מה בין כאב ליצירה?

"קשה לי להסביר מה גורם לבנאדם לכתוב ומה גורם לו להיחסם ולא לכתוב", מעידה בן צור על תהליך היצירה שלה. "יש ערוץ פתוח למשהו אבל זה לאו דווקא קשור לכאב. יש תקופות שבהן אתה לא ממש קרוב לעצמך, ונראה לי שבמצבים כאלה אי אפשר ליצור. אני מרגישה שאם הייתי לוקחת לעצמי יותר שקט וזמן, אז דברים היו קורים יותר, זה לא קשור לכאב. אולי כן".

קרני: "אפי, תסתכלי סטטיסטית על כל הטקסטים שלך ותגידי לי כמה שירים שמחים יש לך".

אפרת: "פעם החלטתי שאני חייבת לכתוב איזה שיר קליל אחד, ולא הצלחתי"

קרני: "את רואה, על זה אני מדברת. אני חושבת שכאב מאוד מפרה. זאת אכן קלישאה, אבל ככה זה. אני בנאדם שמח עם בדיחות וכל זה, ואז אני עומדת על הבמה ויוצא שיר בית קברות, כובד מטורף. ואז נגמר השיר ואני אומרת: 'אה, תיראו מה קרה לי אתמול', הכי בעליזות. זאת מטמורפוזה מטורפת, ואני רואה אותה גם אצל מוזיקאים אחרים. שואלים אותי איך זה יכול להיות שאני שמחה אבל כותבת דברים כבדים וקשים. ככה זה. אצלי הדברים יוצאים רק ממקומות פחות טובים. עם שמחה וששון אף פעם לא הצלחתי, אבל אני מנסה".

אפרת: "אני חושבת שעומק רגשי מזוהה אצלנו עם כאב ועם עצב. אולי אם היו מחנכים אותנו להכיר יותר את השמחה, אבל גם בעומק שלה. חוץ מזה, שמחה היא משהו שבאמת יותר קשה להשיג אותו. יותר קל לנו לסבול. טוב, די. אנחנו לא רוצות לדבר על דברים כאלה. קרני ואני בשמחה. אנחנו 'אוף שימחעס'".

ישמח אותך גם להפיק מוזיקלית או לביים?

"אולי, אבל אני עדיין רחוקה מזה. ומי יודע, אולי בכלל אפנה לכיוון אחר".

לאן, למשל?

"להיות בטיול ארוך-ארוך-ארוך. נראה לי מדהים נניח בגיל 64 לנסוע בעולם, אבל אז לחזור ולעשות את הפרויקט שלי. זה הכי מהמם, לא?"

קרני: "הכי מהמם".

אפרת: "לכתוב איזה שיר".

קרני: "ועוד שיר ועוד שיר ועוד שיר".