ירון-דיין כותבת מעמדתה של המשוכנעת (שלא לומר המטיפה) שכבר גילתה את האמת, עמדת מוצא שאינה מייצרת בדרך כלל ספרות מרגשת מידי, אלא שלמרבה המזל היא ניחנה בכישרון של מספרת סיפורים. הכתיבה של ירון-דיין מלאה חן, העברית שלה כובשת, יש לה חוש הומור נהדר שמתפרץ בין השורות, לעתים בעדינות ולעתים בבוטות מפתיעה"
באחת הסצנות המרגשות ב"מקימי", הרומאן האוטוביוגרפי של נועה ירון-דיין, מגיש לה בן זוגה חבילת מתנה. בפנים היא מוצאת זוג פמוטים. שניהם נמצאים באותם ימים בעיצומו של תהליך ההתקרבות לדת, ולמרות שהיא נדהמת לגלות איך עיניהם המתות – כהגדרתה – של חבריה נמלאות ברק וחיות ככל שהם מתרחקים מאורח החיים הישן ונכבשים בידי הרב שאצלו הם לומדים, היא מסרבת לקבל את המתנה, ומכריחה אותו להחזיר את הפמוטים לחנות. "דווקא חשבתי שתשמחי", הוא אומר לה. "טעית", היא עונה. באותה תקופה, היא מספרת, היא חשה
נועה ירון מתארחת ב-ynet
"אני מתגעגעת לבזוּקה" / ריקי כהן
פעם היא הייתה חיית מסך ("שישי חי"), היום היא בעלת תשובה שמעבירה הרצאות, וחסידת ברסלב. מה חסר לה? ירון, עם ספר חדש על המסע שעברה, מספרת לאן נעלמה
צורך להתבצר ולהתגונן באורח החיים הישן והמוכר לה. למרות הכמיהה העזה לכל מה שהציעה לה החזרה בתשובה, היא הייתה נחושה לגמרי שלא להיכנע.
המאבקים הקטנים האלה, הרגעים שבהם צעירה חילונית שואלת את עצמה מה לה ולשפה, למנהגים, ללבוש ולאנשים האלה, איזה צרכים שלה נענים בהתקרבה אליהם והאם הדחייה העזה שהיא חשה במקביל היא פרי חינוך ושטיפת מוח, או שיש בה משהו אותנטי שעדיין תובע תשובות, הם הרגעים החזקים בספר. הם לא רבים מאוד, אבל נוכחותם די בה כדי לשכנע שירון-דיין כתבה את סיפורה האישי בכנות ואינה חוששת לחשוף את ההתחבטויות וההתלבטויות שהיו לה בדרך לחייה החדשים כאישה חרדית.
"מקימי" הוא כאמור סיפורה של אישה צעירה, מנחת טלוויזיה מצליחה, שמגשימה, לכאורה, את כל שאיפותיה: היא מפורסמת, יש לה עדת מעריצים, והיא חיה את החיים הטובים, שבשלב זה של חייה כוללים חברים וחברות, מסיבות עם ידוענים, כסף ופה ושם גם סמים. בחלק הראשון, החלש והקלישאי יותר של הספר, היא מסתובבת בלי יכולת למצוא שלווה פנימית, מתנהלת בתוך איזה דכדוך לא מוסבר ומאבחנת את העולם שבתוכו היא חיה כמזוייף, פלסטיקי, ריקני וצבוע. זה צפוי מדי ולא מאוד מעניין, במיוחד משום שירון-דיין לא מספקת הסברים כלשהם לתחושות האלה. היא חוזרת ומביעה בוז וגועל כלפי מה שהקיף אותה (פרסומאים, יחצ"נים, אנשי תקשורת, נערות בנות 12 שרוצות להיות כמוה) אבל לא חושפת משהו עמוק מזה, משהו שגרם לה, אחרי הכל, לא להחליף מקצוע, אלא להתחרד.
החילונים לא כאלה גרועים
תמונת העולם החילוני שמצטיירת ב"מקימי" מקוממת למדי. מאחר שהכותבת אכן הייתה סוג של סלבריטאית מצליחה כמו הגיבורה, אי אפשר לקרוא את הספר מבלי להתייחס לפן האישי הרכילותי. אני מאמינה לירון-דיין שכחילונית היא חשה ייאוש, ריקנות, מצוקה וזיוף, אבל קשה לי להאמין שהיא מעולם לא ראתה סביבה מערכות יחסים עמוקות, משמעותיות ובעלות ערך ומעולם לא נתקלה באנשים יוצרים, משוחררים מתכתיבים, שהתנהלו
בתוך מערכת יחסים מוסרית ומצפונית גם ללא זיקה כלשהי לדת. היא בוחרת לתאר דמויות שגם ברגעי השמחה הגדולים שלהם עיניהם כבויות, שכדי לטעום את החיים הן מוכרחות ללכת על הקצה, שחיות בתוך בועות של ניכור ואטימות. התוצאה לא מאוד אמינה, ובהחלט לא נוגעת.
החלק השני של הספר, שבו מתואר המסע שעורכים עלמה וחבריה אל הדת, הוא יותר מעניין. גם מעליו מרחפת התחושה שירון-דיין כותבת מעמדתה של המשוכנעת (שלא לומר המטיפה) שכבר גילתה את האמת, עמדת מוצא שאינה מייצרת בדרך כלל ספרות מרגשת מידי, אלא שלמרבה המזל היא ניחנה בכישרון של מספרת סיפורים. הכתיבה של ירון-דיין מלאה חן, העברית שלה כובשת, יש לה חוש הומור נהדר שמתפרץ בין השורות, לעתים בעדינות ולעתים בבוטות מפתיעה. אלה, בשילוב רגעים כובשים של תהייה אמיתית שבהם הגיבורה מרשה לעצמה התערטלות רגשית אותנטית, הופכים את הקריאה לחוויה נעימה, המזכירה יותר מכל שיחה פתוחה וספונטנית עם אישה חמה ומרשימה.
