יהדות למתקדמים

אם ורוד הוא צבע אופטימי, בחירתם של מעצבי הכריכה של "זמן יהודי חדש" מעידה גם על הלך המחשבה של הכותבים, העורכים ומנהל המיזם (יאיר צבן). אז הנה התשובה הארוכה לטענותיו של אברום בורג, והיא בת ארבעה כרכים (וכרך מפתחות), מגובה בחזון שאפתני: להקיף את ההיסטוריה, ההגות, הלשונות, חיי התרבות, החברה והחיים המדיניים של יהודים חילוניים בעת החדשה, בתפוצות ובישראל, מבלי להתחייב על מסגרת זמן מדוייקת, או על כרונולוגיה רציפה - ולעשות את כל זה ב"מבט אנציקלופדי", כלומר – מתוך שאיפה לכלוא את ה-כל בין כריכות ולתת במה שווה לנקודות מבט שונות ולתפיסות עולם מנוגדות ואפילו מתנגשות.

אז צריך לפתוח בקידות, זרים וירטואליים והערכה עצומה למובילי השאפתנות על עצם בריאתו של הפרוייקט הסבוך הזה. פרופ' ירמיהו יובל הוא הרוח ההגותית, הסופר דוד שחם הוא העורך הראשי: ברשימת העורכים, רק הוא, צבן ורוביק רוזנטל (האחראי על "עברית ולשונות היהודים") אינם מתנאים בתואר "פרופסור" לפני שמם. בין 13 העורכים תמצאו ארבעה חתני פרס ישראל ורק אשה אחת (פרופ' שולמית וולקוב). 250 הכותבים מגיעים מן האקדמיה ומחיי התרבות (ויש ביניהם רק 37 נשים).

ארבעת כרכי המיזם מחולקים למדורים: בכרך הראשון תמצאו את "ההגות היהודית המודרנית", את "זכרון, מיתוס והיסטוריה", ואת "תמורות באורחות החיים". בחירה כזאת וחלוקה כזאת אנוסה לעורר שאלות. האם ההגות היהודית המודרנית בעידן המוגדר חילוני צריכה להיות רק הגות חילונית או כזו שרלוונטית לחייהם של חילונים? האם יש בכלל דבר כזה? האם אין מקום גם לבחינה חילונית של תמורות בהגות הדתית, או לפחות לערך אחד מורחב שינסה להסביר אותן לחילונים?

נשארים ברמת ההצהרות

תראו מה קורה בהעדרה של התייחסות שווה (מבחינת המבט האנציקלופדי, לא מבחינה ערכית. העורכים סימנו היטב את בחירתיהם הערכיות המובהקות, וזה בסדר גמור): פתאום תיתקלו בערך הקרוי "המוסר במסורת היהודית". כשתקראו אותו, תראו ששלושת העמודים שמוקדשים לו מתייחסים בעיקר לתפיסת המוסר האלוהי בראי הדורות בעידן הקדם-חילוני, בדגש מיוחד על חשיבתו של הרב קלונימוס שפירא, שבגסות, ניתן להגדירה כ"כל מה שהאל רוצה הוא מעשה מוסרי", וזה כולל את עקדת יצחק ואת חוסר יכולתנו להבין את השואה. וזהו, זה הכל: אף לא מילה על תפיסת המוסר האנושי של היהדות לדורותיה, על מוסר כפול (ליהודים ולגויים) והתפתחותו, על השתקפות ערכי מוסר יהודים בחקיקה ישראלית ואולי גם במקומות אחרים בעולם.

ואם בעידן חילוני עסקינן, אולי צריך היה לעשות מאמץ אינטלקטואלי גדול יותר ולברר את היתכנותן ואת תוכניהן של שיטות מוסר שאינן יונקות את מקור סמכותן מן האל הטוב. זה לא נעשה: כאן ובמקומות אחרים, המחוייבות למבט האנציקלופדי נשארה ברמת ההצהרות.

בצד הערכים התיאורטיים, יש גם רשימות ביוגרפיות קצרות על אודות אישים מרכזיים ששייכים לנושא הדיון. הרשימות אינן אחידות ברמתן, בהיקפן ובדרך עריכתן. לא ברור לי מדוע חנה ארנדט ראויה לשני עמודים ואילו מרטין בובר רק לאחד. לא מובן לי מדוע בשני הערכים אין ביבליוגרפיה והמלצות לקריאה, בעוד שבאחרים דווקא יש. ראו, למשל, את הערך "תאודור הרצל" – לא בכרך הראשון - שמפנה את קוראיו לביוגרפיות, אבל לא טורח לספר להם שספרו המופלא של ארנסט פאוול קיים גם בתרגום עברי.

מתוך הכרך הראשון, המדור היותר מוצלח הוא זה המוקדש לתמורות באורחות החיים. אולי משום ששורה עליו רוח מעט מחוייכת. אם מותר להניח שהרוח הזו מנשבת מן העורך (פרופ' ישראל ברטל), היא בהחלט משתקפת בכתיבה: כך, תמצאו בו את המאמר המצוין "הרכבת מגיעה לעיירה", על היחסים בין הטכנולוגיה החדשה לבין דיירי השטעטעל. עוד תיתקלו ב"יהודים וספורט" –הידעתם כי המתאגרף היהודי האגדי דניאל מנדוזה היה אלוף אנגליה בשנים 1792-1795? אפילו על "תהליכי החילון במטבח היהודי" תוכלו לקרוא, אבל המטבח הזה מתיחס רק לארצות הברית. אף מילה על מזונם של יהודים בישראל. למה? ככה.

למה דן בן אמוץ לפני אליעזר בן יהודה?

הכרך השני מוקדש לתנועות חברתיות, לחברה הדתית ולעברית וללשונות היהודים. לטעמי, זה המדור המגובש והמעניין בכולם, וגם זה שבו הנסיון ליצור פלורליזם מחשבתי ניכר ביותר. עורכו – רוביק רוזנטל – בחר להוסיף למאמרים על התפתחותן ודעיכתן של לשונות יהודיות, ולאלה הדנים בגוונים שונים של עברית רב-תרבותית, גם עדויות אישיות של אמני לשון: בין היתר, מאמר מצוין של שולמית הראבן המנוחה ועדות על החיים בין שתי לשונות של סמי מיכאל (ייבדל לחיים ארוכים), כמו גם של גלי דנה זינגר על המתח בין העברית לבין שפת האם הרוסית. חסר לי, בכרך הזה, מאמר, אפילו קצר, שיקשר בין שימור השפה של עולים מרוסיה לבין תפיסת הזהות שלהם.

רשימת האישים שתרמו תרומה משמעותית לעיצובה של הלשון העברית חסרה: נפקדו ממנה נסים אלוני ועמוס קינן. דווקא ברשימה זו צריך היה לחרוג מן הסדר האלפביתי לטובת עריכה היסטורית-כרונולוגית, כדי שלא נקבל את דן בן אמוץ לפני אליעזר בן יהודה.

פלורליזם מחשבתי הוא אכן רעיון מבורך, אבל ב"זמן יהודי חדש" הוא משתלט לפעמים על הצורך המובהק של בעלי ה"מבט האנציקלופדי" בשיטתיות ובסדר. הכרך השלישי, "תרבות יהודית בעידן חילוני", מוקדש ל"ספרויות ואמנויות". כמה מן הערכים והמאמרים בו נקראים כמעט כפרודיה על "הפיל והבעיה היהודית", כמו למשל מאמרו של דן מירון על אודות התפתחות המודרניזם – או שמא על אודות ההיסטוריוגרפיה של רעיון המודרניזם. אחרים – בתחומי התרבות הפופולארית, למשל – פשוט קצרים מדי, לא ממצים ולא משקפים את תהודתה בעוצמה של זו בחיי יהודים חילוניים.

אבל הכרך הבעייתי ביותר הוא הרביעי, זה שמדוריו הוקדשו ל" יחסי יהודים ולא יהודים", "תפוצות" ו"מדינת ישראל". מרוב מאמץ (קצת מיותר) להגדיר את מדינת ישראל כמפעל יהודי מודרני, נשכח אולי מן העורכים הצורך לדון ברצינות ובהרחבה בהשתקפות הסכסוך הערבי-ישראלי בתרבות הישראלית. חגי ישראל ומועדיו ועיצובם המחודש היו כנראה חשובים יותר. התפתחות האתוס המיליטריסטי-גזעני במדינת היהודים החדשה, במידה שהיא נדונה כאן, מופיעה רק באורח שטחי: דברי ימי המאבקים בין דתיים לבין חילוניים מופרטים כאן לנושאי המאבק השונים ללא מבט על, המשיחיות היהודית הקיצונית ומידת האיום שלה על המפעל החילוני מוזכרת רק כבדרך אגב. את סמליה הקיצוניים ביותר – יגאל עמיר וברוך גולדשטיין – לא תוכלו למצוא אפילו במפתח המקיף שבכרך החמישי.

יותר מכל חוייה אחרת, לאורך הקריאה, "זמן יהודי חדש" עורר בי כמיהה מחודשת לאנציקלופדיה עברית חדשה. האם מאוחר מדי לחלום עליה, בעידן המו"לות התחרותית והמסחרית? האם אין עוד קרנות ונדיבים כמו מפעל הפיס וקרן פוזן ותורמים נוספים שסייעו ל"זמן יהודי חדש" להיוולד, כדי שהנס הזה יתחולל? נדמה לי שהוא נחוץ עד מאוד דווקא לציבור שלו מיועד "זמן יהודי חדש" – למורים, סטודנטים, תלמידי תיכון בכיתות הגבוהות (לעורכי המיזם יש כנראה דעה טובה מאוד על רמת הדיון במוסדות הללו), ובעיקר ל"שוחרי דעת ותרבות בכל מקום".