God Put A Smile Upon Your Face של קולדפליי, פותח את האלבום בפיצוץ אינסטרומנטלי עצום שמשפריץ חצוצרות לכל עבר. אחרי כמה האזנות תשכחו לגמרי, ובצדק, איך נשמע המקור. רונסון ניחן בכישרון לחפור לשורשיו של כל שיר, למצוא את גרעין הגרוב החבוי בו ולבקע אותו לפיצוץ אטומי של כיף שלא נגמר"
המפיק והדי-ג'יי מארק רונסון מצליח לקפל לתוך חתיכת פלסטיק אחת את כל מה שמגניב נכון לכרגע. ועוד באלבום קאברים. גיא חג'ג' התנועע לצלילי המסיבה הכי טובה של השנה
המפיק והדי-ג'יי מארק רונסון
הגיע השנה להישג די מדהים, ובהחלט נדיר מאוד לתקופתנו: הוא הוציא את האלבום הכי מתאים לעכשיו.
זה משפט די מפוצץ וסתום, אז הרשו לי לפרש אותו. בכל תקופה, ותהיה זו עשור או עונה, יש מגמות מסוימות המגדירות אותה - באופנה, בפוליטיקה, בשפה - במה שנחשב למגניב ולא מגניב. בסיקסטיז שיא המגניבות היה לתמוך בשלום, במחשבה משוחררת ועשירה ברעיונות, בשבירת מוסכמות, בפולק - ובוב דילן הוציא כמה וכמה אלבומים שלכדו את כל זה על ויניל אחד. אלבומים, שכשתשמעו אותם, תוכלו להגיד ללא צל של ספק "זה הכי סיקסטיז". אבל כמו שכל חובב דילן יודע, זה לא עניין של אופנה חולפת. האלבומים של דילן לא רק נסקו לראש רשימת הקוּל של אותה תקופה, אלא השפיעו על המוזיקה שלנו עד היום, ובמידה מסוימת אפילו על הספרות.
הדוגמה של דילן והסיקסטיז היא רחבת היקף, וגדולה על מארק רונסון בכמה מידות. רונסון, יליד אנגליה שגדל בניו יורק, עשה חיל מוזיקלי בשתי היבשות כשהזריק 100% גרוב טהור לאמנים כמו לילי אלן, איימי ויינהאוס, כריסטינה אגילרה ורובי ויליאמס. באלבום הבכורה שלו כאמן סולו (או למעשה מפיק סולו), Version, הוא לא מתיימר להגדיר עשור, או אפילו חצי עשור. הוא מסתפק בקיפול לתוך חתיכת פלסטיק אחת את כל מה שמגניב נכון ל-2007. ועוד באלבום קאברים, לא פחות.
סירופ שוקולד חם
אלבומי קאברים הם נושא כאוב אצל רוב המוזיקאים והמאזינים. רוב האמנים שמחליטים להוציא אלבום קאברים עושים בדרך כלל עוול לשירים המקוריים ולעצמם, ובמקרה הטוב ביותר משאירים אחריהם ביצוע מעניין אחד או שניים. רק כמה יחידי סגולה, וג'וני קאש קופץ לראש באופן טבעי, מצליחים להפוך את השירים האלה לשלהם, כשהם מפרקים אותם לגורמים ומרכיבים אותם מחדש בסגנונם הייחודי והמזוהה עמם.
הסגנון של מארק רונסון משלב, כאמור, את כל מה שמגניב באמת כרגע: מקצבי היפ-הופ וג'ז משנות ה-40' (שחזרו חזק לאופנה), עיבודי כלי נשיפה מנחושת וכמות אדירה של סול, Fאנק וגרוב בהשראת מוטאון וקווינסי ג'ונס. את כל זה הוא שופך כמו סירופ שוקולד חם על שלדי שירים של הסמית'ס, קולדפליי, רדיוהד, קייזר צ'יפס
ועוד ועוד. התוצאה? אלבום שכובש בלי בעיה את נערי ה-SMS הבריטים, את סנובי האלטרנטיב של הווילג' בניו יורק, את רחבות הריקודים, ויכול להתחבב גם על אבא שלכם.
"God Put A Smile Upon Your Face" של קולדפליי, פותח את האלבום בפיצוץ אינסטרומנטלי עצום שמשפריץ חצוצרות לכל עבר. אחרי כמה האזנות תשכחו לגמרי, ובצדק, איך נשמע המקור. רונסון ניחן בכישרון לחפור לשורשיו של כל שיר, למצוא את גרעין הגרוב החבוי בו ולבקע אותו לפיצוץ אטומי של כיף שלא נגמר.
הוא עושה את זה בלי לשעמם לרגע, גם בשרשרת הנפלאה שמגיעה מיד אחר כך: "Oh My God" עם יקירתו לילי אלן (במקור של הקייזר צ'יפס), הלהיט המוצדק "Stop Me"
(במקור של הסמית'ס), הביצוע ההיפ-הופי ל-"Toxic" של בריטני שיצא זה מכבר, והשיר הטוב ביותר באלבום, "Valerie" של הזוטונס. בשיר הזה מגיעה ידידתו הטובה של רונסון, האלילה איימי ויינהאוס, ומוכיחה שוב שאם רק מכינים לה כמו שצריך את הבמה, ברגע שהיא פותחת את הפה מול המיקרופון נעלם כל הרעש מסביבה - הסמים, אורח החיים המפוקפק, המראה הכללי של זונת קראק - והיא הופכת למלכה האחת והיחידה של הסול העולמי. בכל פעם שהיא ורונסון נפגשים, כאן ובאלבומה האחרון, זה לא נגמר בפחות מאורגזמה מוזיקלית משותפת.
זה סופרמן
החולשות מגיעות בנקודות ספורות באלבום. רובי ויליאמס מביא אמנם אבק כוכבי-על אבל מבצע חלושות שיר של השארלטנז, פול סמית' ממקסימו פארק מחדש את עצמו בצורה חיוורת, וכך עושים גם קסביאן לעצמם. אבל גם השירים האלה סובלים בעיקר מביצוע ווקאלי לא משכנע, ומופע הגרוב הגדול שתומך בהם יהפוך כל נסיעה באוטו, ישיבה בפאב או טיול עם אוזניות ברחוב, למסיבה הכי טובה של השנה. קל לסלוח לנפילות ספורות כששומעים חידוש מבריק כמו "Just"
של רדיוהד.
הבחירה בחידושים פותרת את הבעיה שהייתה לרונסון באלבומו הקודם. גם שם
התארחו שלל אושיות מוזיקליות בעמדת המיקרופון וגם שם רונסון רקח היפ-הופ, Fאנק וסול. היתרון הגדול בחידושים הוא שלאוזן קל לקבל אותם במהירות. מצד אחד היא כבר מכירה את המנגינה ולא צריכה להתרגל למשהו חדש, מהצד השני זהו כר נוח להפגנת כישורי עיבוד והפקה, תחומים בהם רונסון הוא סופרמן.
קשה לחשוב על אלבום שמתאים יותר לנקודה הזו בתרבות הפופ מאשר Version. הוא לוקח חומרים קיימים ומשדרג אותם בכישרון למוצר הכי אופנתי והכי מגניב שאפשר. בעוד שלוש שנים, כשתשמעו שיר מהאלבום הזה או משהו שדומה לו, תגידו "וואו, זה הכי 2007". אבל אנחנו חיים בהווה, ובכל הנוגע לפופ - את אלבום השנה שלי כבר מצאתי.
