דארק דן

כל סטודנט שנה א' לפסיכולוגיה יודע את זה: להיות הבן של יכולה להיות חוויה מסרסת יותר מברית מילה. דן שפירא, בין אם יודה בזה או יתאמץ להתכחש, עשה מזה מקצוע.

כשאתה גדל בבית אשכנזי ליטאי, כלומר אליטיסטי, עם דמות אב דומיננטית, מערך ציפיות שתהפוך לרופא משפחה עם פנסיה ורשימת לקוחות קבועה, ושתמיד תעשה את הדבר הנכון, אולי הכי נכון שתלבש בגדי נשים. או תשלוף שדים הומוסקסואליים מהארון. או תספר בדיחות על סקס אוראלי בטלוויזיה. איך אומרת הפרסומת למרק עוף? לפעמים השקדים הם רק התירוץ. "אני חושב שזה משהו לא מודע אצלי, שפיתחתי אהבה מאוד גדולה לשפה העברית בזכות הבית שבו גדלתי, וגם למוזיקה עברית. אבא שלי בעצמו היה פוקד את התיאטרון כבר כשהיה בן שמונה, מסתכל על חנה רובינא ואברהם מסקין וסופג אורח חיים בוהמייני בבית שמארח כל מיני אלתרמנים. אבל להגיד לך את האמת? תמיד אהבתי לשחק כדורגל. וכשהציעו לי לבוא לאיזה קונצרט של בארנבוים, אני רציתי רק כדורגל ושיעזבו אותי בשקט. מצד שני, כבר בכיתה ו' הייתי עושה חיקויים של רבין ופרס וכל מיני הופעות, והאסימון הסופי ירד לי כשהגעתי לצבא".

למרות הייחוס המשפחתי המחייב (דן הוא בנו של מולי שפירא, ראש מחלקת התרבות של גלי צה"ל מאז ומתמיד), ועל אף שזה חצי עשור הוא הספיק לקחת חלק בפרויקטים מגוונים, החל בתפקיד ראשי בסרט "תיאום כוונות" של אייל חלפון, דרך תוכנית מערכונים שנפחה נשמתה בטרם עת ("עם ישראל לייב", ערוץ 10) ועד השתתפות בפאנל של אחת מתוכניות הסקס החלוציות על המסך שלכם ("סקר הסקס הגדול", שם גם פגשתי בו לראשונה - ד"ה), לא בטוח שתזהו את שפירא ג'וניור כשיעמוד לפניכם בתור לבנק. גם תפקיד מפתח בלהיט הרייטינג בערוץ 2, "אלביס, רוזנטל והאשה המסתורית" לא הצליח לקבע את שפירא בתודעה הלאומית שבין נינט טייב לצביקה הדר. אולי כי את העונה הוא צלח לרוב כשהוא עטוי בבגדי אשה.

בחודשיים האחרונים שפירא ממנף את חיבתו לאקספרמנטים מקצועיים על הסט של "הנפילים", סדרת נוער על־טבעית מבית היוצר של טמירה ירדני, שאמורה לתפוס את החלל שהותירה אחריה שמרטפית הנוער המשוכללת "השמינייה". אם לפתות את הנוער של קיץ 2007 בדרמה בדיונית על מלחמת הכוחות הטובים בכוחות הרעים, אז מן הראוי למקם את סיפור העלילה שרקח רובי דואניאס (שגם חתום על בימוי "השמינייה" - ד"ה) בלוקיישן אקזוטי אי שם ליד הכור הגרעיני של דימונה, עם קהילה חביבה ופסטורלית שבה חיים באושר תושבים כמו יעל גולדמן וסמי הורי.

שפירא, כמו נתין מסור של כוחות האופל, מסרב להסגיר פרטים על ההפקה היקרה, אבל מסכים להודות שהיא כוללת יצורים מפחידים מהשאול שמאיימים לכלות את הכל, וילדים בשר ודם שמגלים יום אחד שלא צריך לאכול הרבה תרד כדי להיות חזקים כמו פופאי. כמו בחיים, גם ב"הנפילים" שפירא מגלם את זה שתקוע בין שני העולמות. מצד אחד הוא שלומי, קצין האבטחה של היישוב, זה שיודע את הסוד האפל של הכפר ונדרש לשמור עליו ועל התושבים בבגרות ובאחריות, מצד שני הוא בן 20 וקצת, עם הורמונים מבעבעים ופצעי בגרות.

 "שלומי תקוע באמצע כזה, כי יש את תלמידי בית הספר של הכפר ששלומי לא יכול להיות חבר שלהם כי הוא חייב לשמור מולם על דיסטנס, אבל בעצם הוא קצת ילד בעצמו וגם מאוהב אנושות בליה, אחת התלמידות של בית הספר, שמגלה עניין בילד אחר עם כוחות הרואיים. בגדול, הדילמה של שלומי היא אם להציל את העולם או לזכות בבחורה".

ומי מנצח בסוף?

"כולי תקווה ששניהם. זה מצחיק, כי זה בדיוק המקום שאני נמצא בו עכשיו. יש בי צד מאוד מאוד ילדותי, מבחינת אחריות, מבחינת סיפוקים, מבחינת תשומת הלב שאני דורש, שהיא כמעט כמו של ילד בן שלוש, ועל זה החברה שלי יכולה להעיד. מצד שני, היום, מבחינת שאיפות, תובנות, יש בי משהו יותר בוגר, שלם".

את תהליך ההתבגרות הפרטי שלו זירז שפירא, 26, כשהחליט לפני שלוש שנים שלמרות שהשתפשף בלהקה הצבאית של חיל האוויר (תחת שרביט הבמאי צביקה הדר ולצידה של הדיווה לימים שירי מימון) והתנסה בקולנוע ובטלוויזיה, יש עוד מקפצה שהכישרון האינטואיטיבי שלו צריך לנתר ממנה. אלא שבמקום המסלול הקונבנציונאלי של אחד מבתי הספר למשחק, הוא בחר בלימודים אקדמאיים במסגרת תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. "אני מאוד מאמין בידע", הוא אומר. "יש משהו בלימודים באוניברסיטה שמעשיר לך את הידע הזה".

אולי זה בגלל שלא ראית במשחק צורך קיומי? להיות הבן של ולגור במרכז תל אביב זאת לא בדיוק הביוגרפיה הרומנטית שממנה קורצו שחקנים רעבים.

"אני לא חושב שזה קשור מאיפה אתה בא. אתה יכול להיות ילד שמנת מהרצליה ואחר כך לרצוח נהג מונית. יש דברים נורא מורכבים בנפש של בן אדם, הדברים הרבה יותר עמוקים, אני חושב, מגיאוגרפיה".

למשל הצורך להשתמש בבמה כדי לבדוק גבולות שאתה לא יכול להרשות לעצמך לבדוק בחיים האמיתיים?

"חוץ מזה שזאת גם אפשרות לטעום, להרגיש, לחוות, אני חושב שבחיים אני כן רוצה להיות רגיש ונחמד, כזה שאוהבים אותו, ועל הבמה אני יכול להיות קצת חרא ולעשות דברים שבחיים אני לא עושה. בחיים אני לא רוצה לפגוע באנשים".

אז במקום אתה מופיע בסדרה כמו 'אלביס, רוזנטל והאשה המסתורית' לבוש בבגדי נשים.

"האמת היא שזאת היתה חוויה קשה, למרוט שערות עם בשעווה מכל הגוף ולהתהלך עם ציצים בבגדי נשים. זאת באמת היתה הזדמנות בשבילי ללמוד מה חווה אשה, אבל זה היה בשבילי גם שוֹק גדול, אני חושב. כל בוקר הייתי צריך להתגלח נגד כיוון הזיפים וירד לי דם כל הזמן, שעליו היו מורחים אותי באיפור. אחר כך הייתי צריך להיכנס לגרביונים ושידביקו לי ציצים.

"השערות שלי זה משהו שמאוד יקר לליבי, באמת, זה חלק ממי שאני. פתאום הייתי יושב בשירותים ומגלה שהירכיים שלי חלקות כאלה ועם נקודות אדומות, והיתה לי גם בניית ציפורניים, ואתה מרגיש באיזשהו מקום שאתה מאבד את הסקסיות הגברית שלך. הגבות המסודרות, זה משהו שבחיים לא הייתי עושה".

לפחות קיבלת תשובה לשאלה מה נשים רוצות?

"אני חושב שכן. בגדול, נראה לי שנשים רוצות צאצא, קודם כל, במודע או שלא במודע.

וזה בסדר שזה ככה, ככה זה בטבע".

ומה גברים רוצים?

"להזריע, כמה שיותר. נגיד, לפעמים אני רואה אשה בהריון עוברת ברחוב ויש לי רגש קטן כזה של קנאה שזה לא אני שהכנסתי אותה להריון, שזה לא ממני. נראה לי דבר מדהים להעניק לאשה את הדבר שהיא הכי רוצה בעולם. אם הייתי יכול לעשות ילדים לאיזה מאה נשים אבל בלי להיות מחויב באמת לטפל בהם, אז באמת הייתי עושה את זה".

שפירא גם זוכה לבחון את את סוגיית גבולות הנורמות החברתיות גם על במת תיאטרון בית לסין במחזהו האינטליגנטי של אלן בנט "נערי ההיסטוריה". למרות שזהו תפקידו הראשון (והראשי) בתיאטרון הרפרטוארי, הביקורות מחבקות את שפירא, שמגלם במחזה את דקין, נער יפיוף ויהיר שנופל קורבן לפדופיליה ומפלרטט עם הומוסקסואליות. "דקין באמת דומה לי בקטע הזה, מישהו שכל הזמן בודק גבולות, איך הוא עוד יכול לעשות, כמה כוח יש לו, כמה צ'ארם יש לו", הוא מסביר. "במקרה שלי, נגיד פעם הייתי מאוד בוגדני, הרבה סטוצים, הרבה פורנו, הרבה אלכוהול. אני חי בתל אביב וזאת עיר מלאה פיתויים. אבל היום אני מרגיש שהרבה יותר נעלה, שיש משהו יותר חזק בלכבוש את היצר. האתגר לא לבגוד הוא הרבה יותר חזק מהבגידה. בכלל, דברים שאתה לא עושה לפעמים יכולים למלא אותך בהמון כוח. ואני אדם מאוד של כאן ועכשיו, של הרגע, אני חושב המון אינטואיטיבית ואינסטינקטיבית. ככה אני גם משחק. לפעמים זה משגע שחקנים שעובדים איתי, כי אני כל פעם משנה קצת, עושה קצת אחרת, לפי מה שבוער בי באותו הרגע".

ומה קורה כשההצגה מסתיימת והמסך יורד?

"אני מתרוקן, וזאת תחושה לא נעימה. בזמן ההצגה עצמה זה קתרזיס מאוד גדול.

אם דיברנו על סקס, אני משווה את ההצגה לסקס, שאתה מאוד מקווה בה להגיע לאורגזמה. יש פעמים של אורגזמה יותר טובה, ויש הצגות שהיא פחות טובה ואם יש הצגה שלא הצלחת לגמור, אז זה על הפנים ואתה אחר כך מאוד מצוברח. היית באיזה מקום, בתוך חלום, ופתאום זה נגמר ואתה נכנס לכפכפים שלך והולך הביתה. הרי החיים שלנו די רגילים בסך הכל. יש לי חברה שאני אוהב להיות איתה (שמה בישראל לידיה, וזה כל המידע שהוא מוכן לנדב - ד"ה), וחברים שאני אוהב, אבל על הבמה קורה משהו שהוא מעבר לנורמה, מעבר לבסדר, משהו שמרטיט לך את כל העניין. כשזה נגמר, לוקח לי זמן לעכל את זה שזאת היתה הצגה ועכשיו יש חיים רגילים ואני צריך לחזור הביתה ולתלות כביסה. זה מצחיק, כי כשהייתי יותר בעניין של בידור, הייתי כולי בעניין של לצאת ולשתות ולרקוד אחר כך, והיום הפוך, תנו לי ללכת הביתה ולהירגע. לגעת בחיים עוד פעם מהתחלה".

• מה בדיוק מתבשל בערוץ האוכל הישראלי? "פנאי פלוס " יצא לדגום ולטעום. התוצאות  - בגיליון החדש