זהו, אני לא יוצאת יותר לדייטים!
אני יכולה להאשים את העבודה החדשה שבגללה אני חוזרת הביתה עייפה, או את הלימודים המחייבים אותי לבלות את הוויקאנד בחריש עמוק. אני יכולה להאשים את תלמה, כי מאז שיש לה חבר אין לי עם מי לצאת. אבל בעצם, זו עייפות החומר
לא, לא קרה שום דבר חמור. לא ננטשתי באכזריות, לא הגעתי לבליינד דייט רק כדי לגלות שהתאום המרושע והמעט פחות מושך של ציון ברוך מחכה לי בכניסה לבר. ולמיטב ידיעתי, תלמה לא מחדירה לי סודה לקפה של הבוקר. פשוט לא בא לי.
אני לא יודעת למה אבד לי החשק. אמנם מעולם לא דילגתי בדרכי לבדוק הודעות ב-JDate, בדיוק כפי שמעולם לא אצתי להיפגש עם זרים מוחלטים בבר השכונתי. אבל פעם לפחות עוד חשתי איזו התרגשות, פרפרים בבטן. קולות לחשו באוזניי: "אולי זה יהיה הבליינד דייט האחרון". מה שמסביר את היותי לבד, שכן מי שמעוניין לבלות את שארית חייו עם סכיזופרנית שמגדלת חרקים בתוככי גופה פשוט ישכור בווידאומט את "שתיקת הכבשים".
אני יכולה להאשים את העבודה החדשה שבגללה אני חוזרת הביתה עייפה, או את הלימודים המחייבים אותי להתעורר מוקדם בימי שישי ולבלות את השבת בחריש עמוק. אני יכולה להאשים את תלמה - מאז שיש לה חבר אין לי עם מי לצאת. או יותר נכון, יש לי עם מי לצאת, אבל זו לא תלמה. תלמה היתה זו שדאגה כל השנים להתחיל בשבילי עם בנים. בלעדיה אני נאלצת לעשות את העבודה השחורה בעצמי, דרישה קשה ממי שאינה רואה דבר ומסרבת בתוקף להרכיב משקפיים. דרישה קשה יותר מבחורה ביישנית שצריכה לשתות לפחות שתי כוסות יין לפני שתתחיל להתנהג בחופשיות. דרישה מטורפת ממי שלא יצאה לברים כבר חודשיים ושגופה איבד את היכולת לעבד אלכוהול.
מחלת היאפים
חברות רבות לי, יפות ומוצלחות, וכולן, בשלב זה או אחר של חיי רווקותן, נתקפו בבעיה דומה. מעין "מחלת יאפים" המרוקנת מהרווקה המצויה כל שביב אנרגיה, ככל שזה נותר בה. הבעיה היא שהקהילה הרפואית אינה מכירה במחלה זו, אלא רואה בה סוג של עצלות. יוצא מכך שבמקום לתת לנו לקחת חופשת מחלה מחיי הרווקות ולהתכרבל עם הפוך מול שידורים חוזרים של "פרפר נחמד", אנו מותקפות שוב בשל רווקותנו.
מצבנו המשפחתי שימש מאז ומעולם כר פורה למלחמות נגדנו, ואולם בכל שלב של החיים חלה הסלמה באופן בו מתייחסת אלינו הסביבה הקרובה, שמחזור החיים של הרווקה המצויה מצטייר בעיניה כזה של זחל פשוט:
גילים 18-23: צעירה מכדי לחפש משהו רציני.
גילים 23-27: פשוט מוצלחת מדי.
גילים 27-29: יותר מדי בררנית, בסוף היא עוד תישאר לבד.
גילים 30-32: פשוט עצלנית. "היה הורג אותה לצאת לבליינד דייט שאבא סידר לה? אז מה אם הוא לא מכיר את הבחור, הוא מכיר את הוריו. זו משפחת טובה".
גילים 32-35: התייאשה. חבל. כמה יפה היא היתה פעם.
וכך מנסה הרווקה העייפה לכלכל צעדיה בין סְקילָה לכַריבּדיס: או שחושבים שהיא עצלנית וממהרים לנזוף בה, או שחושבים שהיא קצה בחיפוש אחר בחיר ליבה וממהרים לנחמה בשידוכים הזויים שיבטיחו כי משפחתה לעולם לא תצטרך לסדר מספר אי זוגי של צלחות על שולחן ליל הסדר.
לא צריך להיות גאון גדול (או רווקה, לצורך העניין) כדי להבין שהתרופה הטובה ביותר למחלת היאפים היא לקום בבוקר, להרגיש שאת עַם - ולהתחיל ללכת. בואו נודה על האמת, חיי המדף של הרווקות קצרים מאלה של יוגורט בחודשי הקיץ החמים, ורווקה שתאפשר לעצמה להתרווח על הספה ולשקוע לאורך זמן בנפתולי עלילות נולי ובץ תמצא עצמה בודדה יותר ממצביע מרץ באוניברסיטת בר-אילן.
פתרונות מעשיים
אז מה עושים? האם זו באמת עייפות זמנית? האם צריך לקחת אקמול, לשתות הרבה נוזלים ולחכות שתעבור? או אולי לתקוף את הבעיה בשיא הכוח, לצאת כאילו אין מחר?
בינתיים בחרתי בפתרון הראשון, עם גיחות אקראיות לדייטים שמסדרים לי אנשים טובי לב ובתקווה שהחודשיים שאני אמורה להעביר בלימודים בחו"ל יספקו מזור למכאוביי, בדמות רומן קיץ. מי יודע, אולי הייאוש בקליפורניה יותר נוח. ואם כבר למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה לא תהיה חינוכית.
