קריסת עזה: כישלון כחול-לבן-אדום
האסטרטגיה הישראלית-אמריקנית לפיה ניתן להכיל את הרצועה, לשמר את הכאוס ולקדם מהלך חד-צדדי - התנפצה
השתלטות כוחות החמאס על מוקדי השלטון ברצועת עזה חושפת פשיטת רגל אסטרטגית של ישראל וארצות-הברית. ארבע תפישות יסוד משותפות לשתיים הוכחו כמוטעות:
האחת, שמה שמתחולל בתוך רצועת עזה לא יגיע אלינו. עזבנו את הרצועה, בנינו סביבה חומת מגן, ומצידנו - שיעשו הפלסטינים בפנים מה שהם רוצים, ואפילו יהרגו זה את זה. טעות: הכאוס הפנימי גולש אלינו החוצה ופוגע בשדרות ובמערב הנגב. התפישה השנייה היא שאנחנו לא אחראים למה שמתחולל בתוך רצועת עזה. לא נכון: אנחנו שולטים על הרצועה מבחוץ, ודרך האוויר על כל מה שזז על הקרקע. חלק מהתשתיות של הרצועה מחובר לישראל. ובשביל להיכנס לשם לא צריך ויזה מקהיר - די בפקודה של מפקד ישראלי בשטח.
התפישה השלישית היא שאפשר לנתק את הרצועה מהגדה המערבית. לא נכון: החמאס והג'יהאד האיסלאמי הגיבו בירי קסאמים לפעולות הצבאיות שעשתה ישראל בגדה, והעימות בין חמאס לפתח גולש ליהודה ושומרון. התמיכה בפתח בעזה לא ניתנת למחיקה טוטלית, וגם בגדה המערבית יש לחמאס אחיזה משמעותית. ההבדלים החברתיים בין רוב תושבי הרצועה לרוב תושבי הגדה לא הופכים אותם לשני עמים, כשם שהפערים החברתיים בישראל בין "הרוסים" ל"מרוקאים" לא קורעים את הישראלים לשני עמים.
התפישה הרביעית שהוכחה כמוטעית גורסת שישראל צריכה ויכולה למנוע את קיומו של שלטון מרכזי פלסטיני. בראשית האינתיפאדה הרסה ישראל במכוון את השלטון ברשות, כיוון שראתה אותו כתומך טרור. שיקול נוסף הנחה את ישראל: אם רשות פלסטינית חזקה תצליח לדכא את קבוצות הטרור הפועלות במסגרתה ותציב בפני ישראל אתגר מדיני, היא תזכה לתמיכה בינלאומית רחבה. ישראל תהיה חייבת ללכת להסדר ולשלם מחיר אותו היא מסרבת לשלם. המוצא היה בדמות אסטרטגיה של כאוס מבוקר, בו שיחקו אבו-מאזן ומוחמד דחלאן תפקידי מפתח - הראשון היה לנכס ישראלי ואמריקני בדמות המנהיג החלש, שמאפשר את הכאוס, והשני תיפקד כזרוע מבצעית של הנשיא הפלסטיני, באמצעותה אכף הפתח את מרותו המוגבלת ותרם לכאוס. כמובן, גם החמאס תרם את חלקו, באמצעות הקרבות עם הפתח והאופן הלקוי בו התנהל מאז זכה בבחירות. כך, גם חמאס שירת את האסטרטגיה הישראלית-אמריקנית, זו גרסה כי באמצעות כאוס מבוקר ניתן להכיל את השטחים הפלסטיניים לאורך זמן מבלי לנהל משא-ומתן מדיני על הסדר קבע.
יחד עם ישראל הוביל הממשל האמריקני את החרם הבינלאומי על החמאס ומנע כל פריצת דרך מדינית. וושינגטון וירושלים היו משוכנעות שמצאו את נוסחת הפלא שמחלישה את החמאס, נותנת כוח מסוים לפתח, מונעת את צמיחתו של שלטון מרכזי פלסטיני ומאפשרת לישראל לבצע שורה של צעדים חד-צדדיים בשטחים. בין ישראל לארצות-הברית היו מחלוקות טקטיות, עד כמה ניתן למתוח את החבל לאחד הכיוונים - אך שררה תמימות דעים באשר לאסטרטגיה. השתלטות החמאס על רצועת עזה מבהירה עד כמה קצרת טווח הייתה אסטרטגיה זו. הכאוס סרב לשתף פעולה לאורך זמן - והגולם קם על יוצרו.
כעת נדרשות וושינגטון וירושלים לשנות את האסטרטגיה שמנחה אותן זה כשבע שנים. אלא שהתגובות הבאות משתיהן אינן מעידות כי למדו את לקח הכישלונות האסטרטגיים.
ד"ר קליין הוא מיוזמי הסכם ז'נבה
מומלצים
