מחיר הערפאתיזם
מאז אוסלו ניסו ראשי אש"ף לחבק את החמאס. עכשיו הם מכינים לעצמם דירות מסתור באירופה
לאורך שנים נהג מוחמד דחלאן, "שריף הרצועה", להטיח בפני בכירים ישראלים ש"מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לעולם לא יהיו כמו צד"ל". הבטיח - וקיים. צד"ל נלחם 30 שנה בגבורה באש"ף, באמ"ל ובחיזבאללה על אדמה לבנונית ולא נכנע. לעומת זאת, מנגנוני אש"ף משופעי האמצעים והכסף, שתקוות רבות נתלו בכוחם לכל הפחות לגבור, אם לא להביס את חמאס - התגלו כנמושות רקק הנכנעות ללא תנאי כבר במבחן הרציני הראשון שלהם. המנגנונים של דחלאן, שהיו חייבים להילחם בחמאס, לא למען ישראל כי אם למען הצלת עצמם ומשפחותיהם, נמנעו מלעשות זאת - ובכך גזרו את דינם לשנים רבות.
ראשי אש"ף משלמים היום את מחיר הערפאתיזם - אותה אידיאולוגיה הרסנית, שהוביל יאסר ערפאת מאז הסכמי אוסלו. זו גרסה כי החמאס הוא שותף לדרך, בר פלוגתא רעיוני שבבוא היום ישתף פעולה במאבק המזוין נגד ישראל. ערפאת הוזהר מפני התעצמות החמאס, אבל בחר להתעלם. הוא האמין כי בשם המאבק בישראל ניתן לעצום עין מ"כמה מגודלי זקן הנושאים אקדחים וחוטפים חיילי צה"ל". במקום לרודפם, הוא אימצם אל ליבו - את אחמד יאסין, רנטיסי ו"המהנדס" עיאש - ונתן לגיטימציה למעשיהם. להוציא אירועים בודדים של "לצאת ידי חובה" כלפי ישראל, בסך הכל רחשו ערפאת ומחליפו אבו-מאזן כבוד רב לחמאס. במסמכים רשמיים שנמצאו במוקטעה כונה החמאס "אל-שקיקה", כלומר: אחותנו לדרך, ללמדך שראשי אש"ף האמינו כי בסופו של דבר יתגבר הטרור האיסלאמי את הטרור האש"פי במיגור האויב הציוני.
אלא שלאחמד יאסין ולחאלד משעל היו תוכניות אחרות. בחסות ערפאת ומנגנוניו צמח לו בשטחים ארגון המחבר בין אידיאולוגיה איסלאמית קיצונית לבין להט השנאה לישראל ולכל מי שבא במגע עמה. הטבח האחרון באנשי הפתח בעזה, ההתעללות בכל מי שאיננו איש חמאס, וההרס והביזה בביתו של ערפאת, האיש והסמל - כולם כאחד מסמנים את הכיוון. בשטחים אין מקום, אליבא דחמאס, לשני ארגונים; רק לאחד בלבד. בשטחים אין מקום לעוד אידיאולוגיה מלבד זו של החמאס.
הפור כנראה כבר נפל. דירות המבטחים שהוכנו באירופה עבור צמרת ראשי אש"ף מעידות על החשש האמיתי המקנן בליבם של אבו-מאזן וחבריו. גדודי עיז א-דין אל-קסאם והמיליציות המסייעות לחמאס יכולים היו למעשה להמשיך ולטבוח באנשי הפתח ולהבריח את יתרת תומכיו למצרים, או להניסם אל מעבר לים. אולם הם החליטו לעצור עצירה טקטית ולהמתין ל"התערבות" העולם הערבי. כי זאת לדעת: החמאס, בניגוד לאש"ף, פועל על פי משנה סדורה. בדיוק כמו ה"דעוה" - הכשרת הלבבות החמאסית, התובעת לוחות זמנים ארוכים וסבלנות אין גבול - כך גם יהיה הטיפול של החמאס בפתח. ראשיו ישחקו כלפי חוץ את המתפייסים, הם יאפשרו עוד הודנה, הם יהיו בעד עוד מפגש פיוס בין אבו-מאזן להניה, אולי בעד ועידת פסגה נוספת בסעודיה בהשתתפות משעל והמצרים. אבל את השלב הבא של חיסול התשתית האש"פית ברצועה, ואת החדירה הצפויה לגדה המערבית, כבר מתרגל החמאס "על יבש" לקראת יום פקודה. כן, גם בחמאס דבק משהו מהערפאתיזם - גם ראשיו למדו לדבר שלום ובו-זמנית לעשות מלחמה.
ובתווך בין אש"ף לחמאס כלואה האוכלוסייה הפלסטינית חסרת האונים, המשוועת למוצא מן הסבך שאחז בה. מחד, אוכלוסייה זו אינה בנויה מנטאלית למשטר איסלאמי נוסח הטליבאן, אבל מאידך, אין בה גם הכוח לקום ולהתקומם נגדו. כן, לאורך עשרות שנים יוחדה המחאה הפלסטינית לישראל ולציונות ונגד ארצות-הברית והאימפריאליזם. עתה, יהיה לה קשה לבצע את התפנית הנדרשת, להפגין נגד ראשי החמאס ולהסתכן בהפלה מהקומה ה-15 של בניין בעזה.
רצף האירועים האחרונים ברצועה הדהים את התושב הפלסטיני מן השורה והמחיש לו יותר מכל מה עלול לקרות במדינת ההלכה האיסלאמית, אם וכאשר תקום. הטרגדיה של התושב הזה מתעצמת נוכח התנהגותם של מי שנושאים בכליהם את הפתרון למצב - ראשי אש"ף. ראש הרשות עבאס חושש להגיע לעזה, ובכך מכתיר עצמו דה-פקטו ל"נשיא הגדה המערבית". ואילו מוחמד דחלאן, כמנהגו, מוצא לו תמיד את ימי המשבר כזמן הטוב ביותר לטיפולים רפואיים בחו"ל, הפעם בברכיו. האם לא אמרו לו שפיק ברכיים איננו בעיה רפואית?
הכותב מילא שורת תפקידים בשטחים וכיום חוקר את החברה הפלסטינית במוסד שמואל נאמן בטכניון
מומלצים
