שלום לפלסטין
הדבקים ב"חזון שתי המדינות" מוזמנים להציץ בעזה ולראות איך חברה חמולתית, אכזרית ומושחתת מנהלת חיים עצמאיים
מי שרוצה לדעת איך תיראה המדינה הפלסטינית, שאמורה לקום על-פי חזון שתי המדינות, די אם יתבונן במתרחש בעזה - מצב העלול להתפשט גם לגדה. לא "מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום לצד ישראל", כפי שהתבטא הנשיא בוש, אלא ישות איסלאמית, פונדמנטליסטית וצמאת-דם, הנסמכת על תמיכתה של איראן, ושאין דבר רחוק ממנה מדמוקרטיה או רצון לחיות בשלום עם ישראל. זאת ועוד: מתברר שהחברה הפלסטינית, חסרת תרבות השלטון, בגלל אופייה החמולתי והשחיתות והאכזריות המאפיינות אותה, אינה מסוגלת כלל לקיים חיים עצמאים וריבוניים. וכעת, משהשתלט פלג של ה"אחים המוסלמים" על ישות מדינית בעולם הערבי, אין ספק שהדבר מדיר שינה גם מעיניהם של שליטי המדינות הערביות הקרויות "מתונות", בראשן מצרים וירדן.
המתרחש בעזה הוא כישלון מדיני קולוסאלי לכל המעורבים: ארצות-הברית, שלא שעתה לאזהרותיה של ישראל בקשר לבחירות ברשות הפלסטינית; האירופים, שסברו שעל-ידי מגעים דיפלומטיים וכלכליים עם "ממשלת האחדות" הפלסטינית יחזקו את הגורמים המתונים דווקא; מצרים, שנכשלה בתפקידה כ"פטרון" הרצועה; סעודיה, ש"שישבנה" את הסכם מכה בין פתח לחמאס וסללה את הדרך להקמת ממשלת חמאס באצטלה של "ממשלת אחדות"; וכמובן גם ישראל, שהניחה בטעות שאחרי ה"התנתקות" מרצועת עזה, יהפוך אותה אבו-מאזן לראש גשר מתפקד לישות הפלסטינית העתידה לקום.
יש אמנם הטוענים שזו לא הייתה כלל וכלל כוונתו האמיתית של אריאל שרון, ושהוא רצה להוכיח בדיוק את ההיפך, כלומר: שהפלסטינים אינם מסוגלים לקיים מדינה משלהם (כפי שניסה אהוד ברק לשכנע אותנו בהתחכמות לאחר מעשה, שכל הוויתורים המסוכנים שהציע לערפאת בקמפ-דוויד ובטאבה נועדו בעצם "לחשוף את פרצופו האמיתי" ולהוכיח שלישראל אין פרטנר לשלום). אם כך, הניסוי "הצליח", אך במחיר רצחני.
אי-אפשר שלא להתייחס גם לכמה מהפכים קטנים-כביכול בדרך לחמאסטן, כגון: הצעתו האבסורדית של שר התשתיות בן-אליעזר - ממש אחרי שפנה מ"סידור" הפריימריז לברק וערב השתלטות החמאס על הרצועה - למתוח קו מטח גבוה חדש לעיר עזה; או ההחלטה של האמריקנים ושל ממשלת ישראל לספק נשק ואמצעי לחימה אחרים לחייליו הנועזים של אבו-מאזן - הגם שצריך היה להיות ברור, על-סמך ניסיון העבר, שאלה יכוונו במוקדם או במאוחר נגד ישראל; או המחדל שבנטישת ישראל את ציר פילדלפי, שאפשרה הברחות נשק בקנה מידה גדול.
אך חשוב יותר ללמוד מטעויות העבר, כדי שלא לחזור עליהן בעתיד. מבחינה אחת, יש יתרון מסוים בהתפתחויות האחרונות, שכן הן הסירו מממשלת החמאס את מסיכת האחדות המזויפת, אשר אפשרה לעולם להזרים כספים ואף ללחוץ על ישאל שתפעל בהתאם. אין כמובן כל ודאות לכך שהגורמים הבינלאומיים השונים באמת הפנימו את הלקח, וייתכן שדווקא יגברו הקולות ה"ריאליסטיים" כביכול, להכשיר את המגעים עם החמאס "כדי להפכו לפרגמטי יותר". גם חולשתה של הממשלה הנוכחית בישראל וחוסר כישרונה לקדם יוזמות מדיניות משלה אינם מבשרים טובות. כך, ראש הממשלה כבר הצהיר, בדרך לפגישה עם הנשיא בוש, כי השתלטות החמאס בעזה "נותנת סיכוי טוב לקידום התהליך המדיני".
מצדדים שונים, כולל ישראליים, מועלים עכשיו כל מיני רעיונות קסם - חלקם חדשים וחלקם ממוחזרים. במרצ מדברים על הרעיון התמים והבלתי מעשי, להציב כוחות בינלאומיים ברצועה (חמאס כבר הודיע שיהרוג כל איש כוח כזה שיעז להראות את פרצופו בשטח); אחרים מציעים להטיל על כל השטחים, כולל יהודה ושומרון, משטר נאמנות בינלאומית; ויש מי שמציע "לשכוח" מעזה ולסייע לאבו-מאזן להתבסס בגדה ולכונן בה ממשל נפרד. גם רעיון זה נראה הזוי למדי: לא רק שהפתח גם הוא אינו באמת מתון, אלא רק חלש, אלא שבידי החמאס יש מספיק אמצעים כדי שלא ישראל ולא יתר העולם יוכלו "לשכוח" ממנו. אך מעבר לכך, אין כל ערובה שהתסריט שהתפתח בעזה לא יחזור על עצמו, במוקדם או במאוחר, גם בגדה המערבית - ואז נמצא עצמנו עם עוד חמאסטן, הפעם ממזרח.
כל זה מדגיש ביתר שאת את החשיבות האסטרטגית החיונית, שיש לפחות לחלק מההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, בשמשה מחסום ביטחוני ומדיני בפני האפשרות של זליגה חמאסית עד לרוב מרכזי האוכלוסין והכלכלה של ישראל. דבר אחד ברור מתמיד: הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית נראה היום יותר ויותר בעייתי ומופרך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
