בין עזה לשפרעם: המשת"פ והקומבינה

קו אחד מחבר בין שני אירועים, לכאורה שונים בתכלית - בין נפילת עזה בידי חמאס לבין תוצאות הבחירות הפנימיות למפלגת העבודה: התפישה המניפולטיבית, או שמא אוריינטליסטית, וה"קומבינה" ביחסים עם הפלסטינים באשר הם. זו בנויה נדבכים אחדים:

1. איתור השותף, טיפוחו וגיוס תמיכתו. הפרטנר יכול להיות קבלן קולות ביישוב ערבי, ארגון או פלג בחברה הפלסטינית. לעתים יש צורך להמציא את השותף אגב חיזוק גורם זניח בחברה, ע"ע "אגודת הכפרים" במחצית שנות השמונים. בדרך כלל, מלאכת האיתור וההידברות עם השותף מוטלת על ה"מומחים", לרוב יהודים מזרחים, דוברי ערבית, אשר לכאורה מטיבים להבין את ה"ראש הערבי". בטווח המיידי, השותף הפלסטיני מספק את הציפיות - אם בהבטחת קולות בוחרים, אם בשיתוף פעולה סביר ואם בייצוב המצב ושליטה בו, לפחות למראית עין.

2. בתהליך ההמלכה של השותף בחברה הפלסטינית יש ומתעלמים מכללי המוסר והיושר. ככל שהשותף רוכש שליטה בחברה, כך הוא משניא עצמו על חלקים רבים מתוכה, ולו רק בשל דרכיו העקלקלות וזיהויו כבן חסות של הכוח השליט. גם אם הצד הישראלי מתכחש ליחסי העבודה, ואף מתגלעים לעתים קרובות מתחים וחילוקי דעות גלויים - אין בהם כדי לצמצם או לרסן את ההתנגדות ל"משת"פ הישראלי" בחברה הפלסטינית.

3. בשלב השלישי, הכוח האופוזיציוני מתחזק ולו רק בזכות עמדה עוינת יותר כלפי ישראל, אם רטורית ואם מזוינת. בסיום השלב, מנצחת האופוזיציה את "השותף".

4. עם ה"מהפך השלטוני", דווקא מי שהיו אמונים על טיפוח היחסים הם גם המבשרים ש... אין פרטנר ו"אין עם מי לדבר".

5. לשיכוך "הלם המהפך" מתנהל מסע יח"צני לרציונליזציה של המצב החדש, לטיוח תפישתם השגויה של ה"מומחים" בנוסח: "כעת ברור עם מי יש לנו עסק", "הסרנו מסכות", "יש כיום שליט אחד" ועוד.

6. בשלב מתקדם, משלימים עם "המהפך השלטוני", מסתגלים

לנסיבות החדשות ומתחילים לאתר את השותף החדש אשר מסוגל לייצב מעין סטטוס-קוו, ולו רק עד למהפך הבא. וחוזר חלילה.

למעשה, התפישה המניפולטיבית אינה ייחודית רק ליחסי העימות בין ישראל לבין הפלסטינים - "כוחות שחרור" חוטאים כיום וחטאו בה לאורך ההיסטוריה. אך היא מסבירה למשל כיצד קובעים הבוחרים הערבים בישראל מי יהיה שר הביטחון, אשר יידרש בבוא העת לנהל את הסכסוך עם הפלסטינים. מה שנראה כתופעה הזויה אינו אלא שלב מוקדם בתפישה המניפולטיבית, שהשלכותיה צפויות מן הסתם.