ערבי טוב מצדיע עם ויזה

"לא נעמוד מהצד ונתבונן בהוצאתם להורג של חפים מפשע", הצהיר אהוד אולמרט באוזני מזכ"ל האו"ם, בהתייחסו לזוועות המתרחשות בימים האחרונים בעזה. שר המשפטים אף הגדיל לעשות, בהציעו לאפשר לכל מי שאינו מסכן את ביטחון ישראל "לברוח מחמאסטן" ולעבור לגדה. כך, בתיאטרון האבסורד אשר רובנו גויסנו לשמש בו ניצבים (ומאוד רצוי ממושמעים), הועלתה למול עינינו בימים האחרונים מערכה נוספת במחזה ישן. אלא שהפעם המחזאי החליט לשבור כיוון: חלק מאלו שהיו עד אתמול חלק מ"הרעים" - הפכו לפתע "טובים", ממש שותפים לגורל היהודי הבורח מהעיירה הבוערת. שינוי כיוון זה במחזה התרחש כמעט בלא ששמנו לב, שעה שברצועת עזה מתנהלת מלחמת אזרחים, וכנופיות חושפת אלימות גולמית חסרת עכבות המעידה על התהומות אליהן צללה החברה הפלסטינית. ובמלחמה זו כידוע, "הרעים" מנצחים.  

אך כרגיל בשנים האחרונות, מחזאי הטפלון שיושבים בירושלים ופטרוניהם בוושינגטון מנסים לתפור תפקידים לשחקנים אשר עליהם מזמן כבר איבדו כל שליטה. ביטוי אותנטי לכך הוא ההיסטריה של סוללת "המומחים" הפתטית, שכרטיס הכניסה אליה תלוי בשירות ממושך ב"קהילת המודיעין", או למצער באיזה מכון לחקר הטרור. ומה באמתחתם הפעם? לחמש ולאמן את הפתח; לשחרר את ברגותי, התקווה האחרונה; לשחרר כספים שישראל חייבת לרשות; וכמו תמיד, איך אפשר בלי, הקלות במחסומים. במילים אחרות, ה"מומחים" מציעים לעשות ההיפך ממה שהציעו לעשות בשבע השנים האחרונות - לכתוש כל שריד או אי של ריבונות פלסטינית משמעותית, שלא לדבר על תקווה קולקטיבית. וכי מה תרם יותר מכך לניצחון "הרעים", שעכשיו חובה להילחם בהם?

לכל אלה שנזכרו בשבוע האחרון לפתע כי הראיס אבו-מאזן או יורשו האסיר ברגותי הם פלסטינים "טובים", כלומר פרטנרים (אם כי לא ברור להם עדיין למה בדיוק), ראוי לזכור כי גם אלה אינם עובדים אצלם. אבו-מאזן יחזור במוקדם או במאוחר לדבר עם חמאס, מכיוון שחמאס, עם כל הצער, הינו ביטוי משמעותי ואותנטי, הגם אם רחוק מלהיות סימפטי, של המצב הפלסטיני, אשר ישראל תרמה תרומה חיונית להתהוותו.   

רצה הגורל, ודווקא אתמול דן בג"ץ בעתירת "יש גבול", שהוגשה לפני כמעט ארבע שנים בעניין הריגתו של סלאח שחאדה ביולי 2002. באותה הזדמנות הרג צה"ל עוד 14 חפים מפשע, רובם נשים וילדים, באמצעות הטלת פצצה בת טון. דיון זה התקיים מכיוון שצה"ל סירב עד כה לקיים חקירה כלשהי בפרשה העגומה. מקרה שחאדה רחוק מלהיות מקרה בודד, וסירובו של הצבא לפתוח בחקירה נובע בדיוק מעובדה זו. מאז ספטמבר 2000 נהרגו כאלפיים פלסטינים (מאות מהם קטינים) שלא נטלו חלק בקרבות. לו היו חיים, מעניין לאן פרופסור פרידמן היה מציע לאפשר להם להימלט מאימת טרור המדינה "החוקי" (בהכשר הבג"ץ אותו הוא מתעב), שישראל מייצרת בשטחים הכבושים. בניגוד אליו, לימין הטרנספריסטי לפחות יש תשובה כנה לשאלה הזו: הם מציעים לעזור להם לברוח למצרים ולירדן. 

במוקדם או במאוחר, מדינת ישראל תאלץ לשאול עצמה שאלות קצת יותר מכריעות וכואבות, מאשר לכמה אנשים היא מוכנה להנפיק ויזת מעבר בעלת תוקף של שעה וחצי, בדרך ממחסום ארז למחסום תרקומיא. ישראל תהיה חייבת לחזור ולהתמודד עם שאלות קצת יותר מרכזיות בהווייתה, שיבהירו - מה היא מוכנה להציע כדי לנסות ולהסדיר את יחסיה עם מיליוני פלסטינים, אשר על אדמה, שהייתה שייכת בין היתר להם ולאבותיהם, הוגשמה התוכנית הציונית להקים בית לאומי ליהודים. לכשזה יקרה, אזי הדיון בעתיד ההתנחלויות והשליטה הישראלית בשטחים יחליף במהירה את משחקי הניסוי והתהייה בגודלם וצבעם של חרוזי הזכוכית, שהמומחים של אולמרט מוכנים לזרוק כרגע ל"נייטיבס".