בדיחה ידועה שואלת: מה הבדל בין מדינת ישראל לבית משוגעים? התשובה: בבית משוגעים, לפחות ההנהלה אמורה להיות שפויה. השבוע החולף המחיש ביתר שאת עד כמה קרובה אותה הלצה לתיאור הולם של המציאות בתיאטרון האבסורד, שמפיק השלטון בארץ.
בזכות קולות המגזר הערבי נבחר שר הביטחון של מדינת היהודים. הראשונים הביאו לתפקיד את אותה דמות עליה נוהגים הם להטיל את האחריות ל"אירועי הדמים של אוקטובר 2000". ואם התמיכה הערבית בברק נראית תמוהה, בקרב היהודים היא מעוררת תדהמה של ממש. אמנם, לטענה כי לברק ניסיון וידע בתחום יש מראית עין של היגיון, עד שנזכרים שהוא היה כבר שר ביטחון - והודח על-ידי הבוחר בשל כישלונו החרוץ. יתרה מזו: עיקר הבעיות הביטחוניות, בהן ברק אמור לטפל כעת, הן תולדה ישירה של טיפולו שלו בהן.
רפיסותו מול הפלסטינים ומנוסתו מלבנון הן הן החטא הקדמון, שהביא להשתלטות הרדיקליזם בדרום והתעצמותו בצפון. כעת, באמצעות תהליך מסתורי, בלתי מובן ובלתי סביר, שב האיש למשרה ממנו הודח, מבלי לספק ולו רמז כיצד בכוונתו לשפר את ביצועיו הפעם, ומה הוא מבין כעת - לאחר שש שנות ניתוק מהמערכת הביטחונית והציבורית - שלא הבין אז. וכל זאת בעזרתם האדיבה של חברי מפלגתו, אותה הוביל להתרסקות מבלי לתרום מאומה לשיקומה.
אבל ברק הוא רק חלק מהמחזה הקפקאי, שנפרש לעיני הציבור הישראלי לאחרונה. במערכה הקודמת ראינו את שמעון פרס נבחר לנשיאות, בדיוק ביום החמאס משתלט על רצועת עזה. קשה להעלות על הדעת אירוע שמבהיר טוב יותר, עד כמה הזויה הייתה דרכו הפוליטית של האיש במשך שני העשורים האחרונים. קשה גם להעלות על הדעת אישיות אחרת, שלה אחריות רבה יותר ממנו להפיכתה של עזה לחמאסטן. לא זו בלבד שיש לו "מניית יסוד" בתהליך שהביא לייסוד מעוז הרדיקליזם חמש דקות מאשקלון, אלא שאת הבולטות הבינלאומית שלו, המעניקה לו כביכול את "מעמדו הנשיאותי", רכש בעיקר הודות ליוזמתו שגבתה מחיר מחריד, חתרה תחת יסודות הביטחון והביאה חורבן גם על "העם האחר".
המערכות הללו באות על רקע שסיפק גיבור אחר - ראש הממשלה, האיש שזכה בתפקידו לא בגלל סגולותיו אלא הודות לתעתועי המזל - ונשאר שם למרות שיעורי תמיכה מזעריים בציבור
והכמיהה הכללית להתפטרותו. תבוסת הפתח - אותו פלג פלסטיני "מתון", המחויב כשלעצמו לחיסול הישות הציונית - מפריכה את עילת קיום של המשך כהונתו וקיום מפלגתו, שקמה על בסיס ההבטחה לוותר חד-צדדית על שטח ו"לקבוע במו ידינו את גבולותינו וגורלנו". אמנם, האיש לעולם לא נחשד ביושרה יתרה, אך בהיעדר מנדט מחודש מהעם - צפוי היה שהכהונה תסתיים לה. כך צריך להיות, אלמלא מדובר היה בתיאטרון האבסורד.
שום מערכת שלטונית או ניהולית לא תוכל לשרוד את טירוף המערכות לו אנו עדים כיום, הבא לידי ביטוי בהתעלמות מהמציאות ותגמול על כישלונות. שום גאות בורסאית, גאוניות מדעית או קידמה טכנולוגית לא יוכלו להושיע לאורך זמן מקריסה וכליה, תחת דפוס התנהלות כזו. שלא כמו בבית משוגעים, במדינת ישראל יש הזדמנות לבחור את ההנהלה - וגם לא לבחור אותה. ובדמוקרטיה, חשוב לזכור, אין דיקטטור שניתן לגלגל עליו את האחריות לגורל העם; האחרון אחראי בסופו של דבר לגורלו, והוא ורק הוא ישא במחיר מחזה האבסורד, אותו הוא מרשה לנבחריו לנהל.
ד"ר שרמן מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב
