אם תרצו, אין זו הגדה
רק הסכם שלום יכול להציל את הגדה מלהפוך לחמאסטן
התמונות המשודרות מעזה קשות. השידור החוזר, מהגדה המערבית, עלול להיות קשה עוד יותר. ביהודה ושומרון מצויה הסכנה להנצחת הסכסוך ואף להחרפתו. שם גם טמון הסיכוי להסדר מדיני שיבטיח את האינטרסים האמיתיים של ישראל. אם תרצו, זו הגדה שתביא עתיד טוב יותר לכולנו.
ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הכריז כי אנו ניצבים בפני הזדמנות גדולה. אם אכן הוא מסוגל להשתחרר מאפקט הפחד והלם הקרב שאחזו בו בשנה האחרונה, פתוחה בפניו הדרך לנקוט מדיניות וצעדים שיובילו למימוש ההזדמנות.
מול אבו מאזן: פתיחה מיידית של משא ומתן מדיני, אשר ילווה בצעדים בשטח. המשא והמתן צריך להתנהל על הקמת מדינה פלסטינית, סידורי ביטחון לישראל, פתרון סוגיית הפליטים וחלוקת מזרח ירושלים. המדינה הפלסטינית תקום בגדה המערבית על בסיס גבולות 67 ואם בעת כינונה או לאחר מכן ייווצרו הנסיבות לצירוף רצועת עזה – היא תצורף.
הצעדים צריכים לכלול, בין היתר, הזרמת כספי המיסים הפלסטינים, הסרת מחסומים, שחרור אסירים והגברת שיתוף הפעולה הביטחוני מול הכוחות הנאמנים לאבו מאזן כדי לצמצם את החיכוך בין צה"ל לאוכלוסיה.
מול חמאס: פתיחה של דיאלוג מקצועי, בדרגי עבודה, מול הרשויות ברצועת עזה כדי להבטיח הפסקת אש הדדית, להסדיר את סוגיית המעברים, לתאם את הצעדים הדרושים למניעת אסון הומניטארי ולוודא שלא מואץ תהליך התעצמות צבאית ברצועה שיהפוך לאיום ממשי על ישראל. במקביל יש להמשיך, באמצעות מצרים, את המגעים לשחרור גלעד שליט.
שינוי מוחשי בחיי הפלסטינים החיים בשטחי הגדה המערבית, לצד תחילתו של תהליך מדיני שישרטט אופק ברור, יעביר גם מסר ברור לתושבי רצועת עזה: דרך המשא ומתן עם ישראל עדיפה על דרך המאבק עמה והיא גם משתלמת. במצב כזה, רבים הסיכויים שחמאס ישנה מדיניותו או שיודח מהשלטון בעזה. אם בכל זאת יגברו בעזה הפונדמנטליזם והסרבנות, הם לא יוכלו להיות חלק מהמדינה הפלסטינית שתקום כתוצאה מההסדר. הברירה בידם.
אבו מאזן, מצידו, אינו מתבקש ואינו צריך לוותר על רצועת עזה. אם וכאשר יסוכמו הסוגיות המעשיות (גבול וביטחון) והסמליות (פליטים וירושלים), יוכל ההסכם לכלול סעיף הקובע כי בהינתן הנסיבות המתאימות, תצורף הרצועה למדינה הפלסטינית תוך כינון מעבר בטוח בין שני האזורים. סעיף כזה רק ימריץ את ביצוע השינויים הדרושים בעזה ובחמאס.
דמות ההסכם הדרוש בין ישראל להנהגה הפלסטינית בגדה ידועה לכולנו. קווי המתאר מפורטים במתווה קלינטון, בשיחות טאבה ובהסכם ז'נבה. אם אכן ראש הממשלה אולמרט היה מוכן לבצע נסיגה חד צדדית מקרוב ל-90% משטחי הגדה המערבית, לרבות מהשכונות הערביות במזרח ירושלים, הוא בודאי צריך להיות מוכן לנסיגה של כ-97% במסגרת הסכם כולל.
נכון, הימין הישראלי יתנגד לכל הסכם. יללת התנין הימנית של "אמרנו לכם" היא נכונה מהותית בהקשר של ההתנתקות מעזה, אך היא דמגוגית בהקשר הרחב יותר. הימין
תמיד התנגד למהלכים מדיניים ומעולם לא הציע תכנית אלטרנטיבית לפתרון הסכסוך. מחנה השלום, אשר חלקים ממנו (וחבל שרק חלקים) הסתייגו מהנסיגה החד צדדית והזהירו מפני השלכותיה המסוכנות, יכול לומר היום "אמרנו לכם" בלב כואב ושלם.
לא רק שניתן לראות למה הביאה מדיניות רעה וחד-צדדית של היעדר כל משא ומתן, מותר גם להעריך מה היה קורה אילו היתה מתקבלת דרכנו מלכתחילה – משא ומתן עם הגורמים הפרגמטים, חיזוק אבו מאזן, הגעה להסכם. הקביעה שלנו היתה "שלום עכשיו או חמאס אחר כך", והממשלות בשבע השנים האחרונות דאגו לבצע רק את החצי השני במשוואה.
דווקא האירועים בעזה ממחישים היכן יש לנו פרטנר והיכן לא. הבידול בין חמאס העזתי לפתח בגדה משאיר את חלון ההזדמנויות פתוח, אך לא ברור לכמה זמן. מי שרוצה להציל את ישראל, צריך להציל את הגדה בטרם גם היא תיקרא חמאסטן. ואת זה, רק הסכם יכול.
הכותב הוא מנכ"ל יוזמת ז'נבה
