מה הקשר בין כומר לרוקח?
הקמפיין לפוסטינור אמור להציג כביכול הזיה של נערה ישראלית בבית מרקחת. אלא שהוא נראה יותר כמו הזיה המנותקת מעולמן של נערות במצוקה שנולדה במוחו של קופירייטר
חבורה של נערות-מנזר הולכת בעקבות נזירה כשאחת מהן חומקת ונכנסת לתא וידוי של כנסיה. בתא היא מתוודה "עשיתי אהבה ללא אמצעי מניעה". הכומר מורה לה לחכות לו במיסה, שם הוא מעניק לשורה של בנות מלחם הקודש. הכומר מגיע לנערה החוטאת וכשזו פותחת את עיניה היא מגלה שהכומר הוא למעשה רוקח המחזיק בחבילת פוסטינור – גלולת היום שאחרי.
"גלולת היום שאחרי". אם צירוף המילים הללו גורם לכם לפנטז על בחורות תמות לבושות תלבושת אחידה במנזר, על וידוי מרגש בתא וידויים, על כומר מופתע, מיסה הכוללת שורה של בחורות בעיניים מושפלות ופה פעור, מחכה לקבל את שלו – ברכותי. אתם בחורים נורמלים, עם דמיון מפותח. לעומת זאת, אם הצירוף "גלולת היום שאחרי" מעלה בכם אסוציאציה של מצב חירום, של חששות, של חוסר ודאות ופחד מפני הריון בלתי רצוי – אתן בחורות המהוות את קהל המטרה של "פוסטינור".
אחרי שהבהרנו את החלוקה הברורה הזו, לא ברור לי מה הקשר בין סרט הפרסומת החדש של פוסטינור המתואר לעיל, כולל המנזר, המיסה ולחם הקודש לבין קהל המטרה שלו – בחורות שחוששות שנכנסו להריון לא רצוי.
אין אני באה לומר שכל סרט פרסומת צריך לשקף, בהכרח, את נוף מולדתו של קהל המטרה. פעמים רבות ההרחקה של העולם בפרסומות מאפשרת לנו למשוך את תשומת הלב של צופים רבים וגם להתמודד בצורה קלה יותר עם נושאים קשים להתמודדות.
אפשר אם כן לתרץ את בחירת המנזר כמיקום הסיטואציה של בחורה שנכנסת להריון כאמצעי התמודדות עם נושא רגיש לקהל המטרה. אבל ההרחקה הזו לא מסבירה את ההקבלה בין כומר המעניק את לחם הקודש, סמל לגופו הקרוע של ישו, לרוקח המעניק פוסטינור. היא גם לא מסבירה את ההקבלה בין התור של הבנות לרוקח לתור לקבלת לחם הקודש במיסה.
בסוף סרט הפרסומת נראה שכל עולם המנזר מתרחש אך ורק במוחה של הנערה שבאה לקנות גלולה נגד הריון. האם באמת מדובר בפרסומת על הזיה של נערה ישראלית בבית מרקחת בזמנהוף, או שמא מדובר בהזיה מנותקת מעולמן של נערות במצוקה ממוחו של קופירייטר במשרד פרסום?
קמפיין לפוסטינור. משרד הפרסום: ערמוני-בייטס.
הכותבת היא מרצה ויועצת לשיווק ולפרסום
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
