איך לעצור פצצה

ישיבת הקבינט נקבעה לשעת ערב מאוחרת. מהדורות החדשות בטלוויזיה כבר הסתיימו, ובמערכות העיתונים כבר היו עסוקים בהבערת המדורה של מחר. איש מהכתבים והעורכים לא שיער שבאותו זמן מתכנסת אחת הישיבות הדרמטיות בתולדות המדינה.

מחשש שנושא הישיבה ידלוף, השרים הוזהרו מראש להגיע בגפם. בלי עוזרים, בלי דוברים, בלי מזכירות. רק הנהג האישי הוביל אותם ללשכת ראש הממשלה, למה שהוגדר בלוח הזמנים הרשמי של כל אחד מהם כפגישה אישית עם רה"מ. אחד־אחד הם עלו חרישית במדרגות השיש אל הקומה הראשונה. בכניסה לאקווריום שמוביל אל הלשכה וחדר הישיבות הם נפרדו מהמאבטחים, שהתקבצו בכניסה.

אלה, אנשי היחידה הממלכתית לאבטחת אישים, היו שותפי הסוד היחידים לנושא הפגישה. בתחילת אותו שבוע הם נקראו לדיון חשאי במטה השירות בתל אביב. ראש אגף האבטחה ט', ומפקד היחידה א', דיווחו להם בלקוניות על ישיבת הקבינט שעתידה להתקיים, ועל הצורך בחשאיות מוחלטת. המאבטחים, שאחראים מתוקף תפקידם גם לאבטחת המידע בלשכות, הונחו לנקוט הפעם אמצעים מחמירים. הם הוגדרו באופן חריג כ"נאמני חומר", ומסרו בעצמם לשרים את מסמכי ההכנה לישיבה. אחר כך דאגו להשמיד את הניירות, כשהם מוודאים שלא יישאר שום זכר למידע החשאי. כל אחד מהם הונחה לתדרך את השר המאובטח לשמור על סודיות מלאה. השרים, מודעים לרגישות הנושא, גילו אחריות מפתיעה. מילה על הישיבה לא דלפה החוצה.

זה אנחנו נגדם

המידע הגיע לישראל כמה ימים קודם לכן, בעיצומו של קיץ 2008. זה היה שיאו של מאמץ איסוף סיזיפי שהוביל המוסד, ושנמשך קרוב לעשור. מקורות אנושיים וטכנולוגיים, חזותיים ודיפלומטיים, כל אלה גויסו כדי לתת לישראל תמונת מצב עדכנית ככל האפשר על "הפצצה האיסלאמית".

הרבה נקודות שפל היו במהלך השנים האלה, וגם לא מעט נקודות דאגה. לרגעים חשה ישראל בעלטה מוחלטת בכל הנוגע לפרויקט הגרעין האיראני. האיראנים, כך נראה, הצליחו להתל בכולם. אפילו במודיעין הישראלי. גם כשהמידע כבר הגיע, הוא הותיר יותר מדי סימני שאלה. מקורות נחשדו ככפולים; מתקנים שזוהו כפעילים נחשדו כאתרים מדומים שהאיראנים הקימו לצורכי הונאה. אפילו כשהמידע עצמו כבר נמצא אמין, הוא היה רחוק ממושלם.

גרועה מכל היתה הידיעה שאנחנו לבדנו במערכה. שנים ארוכות ניסתה ישראל כל מהלך אפשרי בניסיון לשכנע את העולם שלא מדובר רק בבעיה שלנו; לא היה מנהיג, גנרל או איש השירותים החשאיים שפגש מנהיג זר ולא שם את הסוגיה האיראנית בראש סדר היום של הפגישה. מידע חשאי "הולבן" והועבר לסוכנויות ביון זרות כדי להוכיח שישראל היא רק השלב הראשון. המסר היה שטווח טילי ה"שיהאב", שמגיע היום לתל אביב, יוארך כך שיגיע לאירופה - ובהמשך לארה"ב. מי שישלים עם איום על ישראל, נאמר לקברניטי המערב, סופו שיתעורר עם סכנה לקיומו של העולם החופשי.

לרגעים היה נדמה שהמהלך מצליח. סדרת דו"חות של הוועדה לאנרגיה אטומית הובילה לשורת החלטות במועצת הביטחון של האו"ם, שתכליתן סנקציות כלכליות על איראן. האיראנים עשו קולות שכואב להם, ושלחו לחזית ילדים ונשים שאטימות ליבו של המערב הותירה ברעב ובמחסור. הם גם הבטיחו לאפשר פיקוח הדוק יותר על מתקני הגרעין, ונשבעו בזקנו של הנביא שכוונתם טהורה וכל מה שהם מפתחים מיועד לצרכים מדעיים והגנתיים, ואין בכוונתם להשתמש בו - "לעולם", כך נשבע הנשיא אחמדינג'אד בנאום חגיגי - "נגד שום מדינה לגיטימית".

את רוב השומעים במערב אירופה, ברוסיה ובסין, זה שכנע. בירושלים, לעומת זאת, נחרדו. איראן הרי לא מכירה בישות הציונית, ובוודאי שאינה רואה בה "מדינה לגיטימית". הנה ההוכחה שחיפשנו לכך שמתחת למעטה המילים היפות לא רק שאיראן נותרה מסוכנת כשהיתה, אלא שכוונותיה כלפינו התקפיות.

אבל כל הניסיונות להתריע ולשכנע נכשלו. קולה של האם מאיספהאן שזועקת כי אין לחם לילדיה גבר על קולות הפוליטיקאים הישראלים שהזהירו מפני "שואה שנייה". באירופה הקלאסית נרתעו משימוש בכוח, ובמוסקבה ובייג'ין חששו מביטול עסקאות ענק עם איראן. היחידים שנעתרו לכמעט־תחינה הישראלית היו האמריקאים, אבל ממשל בוש - מוכה מחמש שנות לחימה עקרה בעיראק ומותקף תדיר על אובדן דרך מדיני ופוליטי - לא נעתר. גם מסע הלחצים של השדולות היהודיות רבות העוצמה, והאזהרות של נביאי הזעם בממשל ובאקדמיה מפני "יום הדין", לא עזרו לשכנע את הנשיא המובס.

אחרי שתי קדנציות, שבמהלכן ספגה אמריקה את מתקפת הטרור הקשה בתולדותיה ויצאה לשתי מלחמות שנויות במחלוקת, בוש היה עתיד לפרוש לפנסיה מוקדמת. בשיחות סגורות אמנם דיבר בזכות מתקפה על איראן, וגם הנחה את משרד ההגנה להכין כמה אופציות צבאיות (המועדפת מביניהן היתה מתקפה בו־זמנית של מאות טילי שיוט על אתרי הגרעין, ללא תמרון יבשתי משלים), אבל מביני עניין ידעו שאפילו הוא מכיר בכך שאין ביכולתו לצאת למלחמה נוספת, שלישית, ועוד בשלהי כהונתו. מלחמה כזאת היתה עלולה להוביל לגל טרור איסלאמי חסר תקדים נגד יעדים אמריקאים, ולחרוץ בוודאות את דינם של הרפובליקנים להפסד משפיל בבחירות הקרבות לנשיאות.

האיראנים היטיבו לזהות את החולשות האלה. כלפי חוץ הם המשיכו לשדר מתינות ושיתוף פעולה, אבל מתחת לפני השטח לחצו על הגז בכל הכוח. בעוד נציגיהם מתייצבים לכל הדיונים בווינה ובניו יורק ומדברים במתיקות, המשיכו המדענים - בהוראה ישירה מארמון הנשיאות בטהרן - לשאוף קדימה, בידיעה שעם כל יום שעובר בלי מתקפה אפשר לסמן עוד "וי" קטן בדרך אל הפצצה.

זה עכשיו או לעולם לא

ראש הממשלה נכנס אחרון לחדר הישיבות, מלווה במזכיר הממשלה ובמזכירו הצבאי. 12 שרי הקבינט ישבו מתוחים בחדר, ולצידם בכירי מערכת הביטחון: ראשי המוסד והשב"כ, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ומפקד חיל האוויר, ועוד קומץ פקידים, בהם הראש החדש־יחסית של הוועדה לאנרגיה אטומית, תא"ל (מיל.) שאול חורב. אנשיו הם שניתחו את המידע שהתקבל, וקבעו חד־משמעית: "עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי".

ראש המוסד, מאיר דגן, היה ראשון הדוברים. בנימה עניינית, בלי דרמות מיותרות, הוא שב והציג את המידע שכבר נמסר לכולם: האיראנים הרכיבו ראש נפץ גרעיני ראשון, והם מתכננים לערוך בימים הקרובים ניסוי שיוכיח לעולם את יכולתם הגרעינית.

כצפוי, איש לא דיבר. דגן המשיך, וסיפר שבשנים האחרונות חשדה ישראל כי במקביל למפעל העשרת האורניום בנתאנז, איראן הקימה מפעל חשאי נוסף סמוך לאיספהאן. בעוד עיני העולם נשואות לנתאנז, היא הצליחה להפעיל אלפי צנטריפוגות במפעל החשאי, לקלוט בהן אורניום מועשר ולייצר חומר בקיע באיכות גבוהה. "יש להם כבר 25 ק"ג של אורניום מועשר", בישר דגן, "כמות שמספיקה לייצור פצצה אחת בעוצמה של 50 קילוטון, יותר מזאת שהוטלה על הירושימה".

בתקופות אחרות, בממשלות אחרות, היה נמצא בין השרים מי שיתקוף את המודיעין. את הסוכנים והאמצעים, המיליארדים שהושקעו במעקב אחרי איראן, והכישלון המהדהד שבו דגן הודה עכשיו בעקיפין. אבל בשעה הזאת, מול המידע שהוצג, היה ברור לכולם שלא זאת העת לחשבונות. דגן סיים, וראש הממשלה אמר: "התכנסנו כדי לדון בתקיפה באיראן. מפקד חיל האוויר יציג את התוכנית".

ארבע שנים וקצת כיהן אליעזר שקדי כמפקד חיל האוויר. הוא היה אמור לפרוש באפריל, אבל על רקע איום הגרעין האיראני התבקש להישאר שנה נוספת, חמישית. את אופיו השקדני ואת כישוריו הריאליים (כמו גם את תאריו האקדמיים במתמטיקה ובמדעי המחשב) הוא ניצל עד תום כדי ללמוד כל מה שאפשר על הגרעין בכלל, ועל הגרעין האיראני בפרט. בקיץ 2008 רק מעטים במערכת הביטחון היו בקיאים כמותו באיום מאיראן, ולא היה מתאים ממנו להוביל את המבצע החשוב והמסובך בתולדות ישראל.

"כבר שנים שאנחנו מתאמנים לרגע הזה", פתח שקדי כשהתרגשות ניכרת בקולו. "אקדים ואומר שכבן לניצולי שואה, אני משוכנע במאה אחוז שהמבצע הזה חיוני, וחייבים לצאת אליו עכשיו".

אחרי עוד כמה משפטי הקדמה עבר מפקד עבר חיל האוויר להצגת התוכנית. הוא הזכיר לשרים את מה שרק מעטים מהם ידעו: כבר יותר מעשור מצטייד חיל האוויר במטוסים ארוכי טווח שיכולים להגיע עד איראן. תחילה מטוסי F15iמתוצרת בואינג, אחר כך יותר מ־100 מטוסים מדגם F16i מתוצרת לוקהיד־מרטין. "בשנים האחרונות", אמר, "כל טייס תירגל מאות שעות במתווה של תקיפה באיראן. בנינו מודלים בנגב, טסנו בתרחישים מבצעיים בטורקיה. הכל כדי שנהיה מוכנים ברגע הזה".

זה לא הכור העיראקי

שקדי לחץ אנטר במחשב הנישא שלו, ועל המסך שלרוחב הקיר הופיעה מפת איראן. עוד לחיצה, ובזה אחר זה הופיעו חמישה יעדים לתקיפה. מתקן ההעשרה החדש שהתגלה סמוך לאיספהאן; מתקן ההעשרה הידוע בנתאנז; מפעל ההמרה שבו הופכים את עפרת האורניום לגז, גם הוא באיספהאן; כור המים הכבדים שעומד בפני השלמה באראק; והכור שבנו הרוסים עבור איראן בבושהר.

המבצע שתיאר שקדי היה מסובך ומסוכן, עם סיכויי הצלחה רחוקים משלמות: "המטוסים ימריאו מכמה בסיסי חיל האוויר במקביל, כדי שלא לעורר חשד. הם יחצו בטיסה נמוכה את ירדן ואת המרחב האווירי הסעודי. משם, בגובה נמוך עוד יותר, הם יטוסו לאורך המפרץ הפרסי, בתקווה שהמכ"מים האמריקאיים הרבים שפרוסים שם לא יגלו אותם". לשאלת אחד מהשרים מיהר ראש הממשלה להשיב שהוחלט לא לדווח מראש לאמריקאים על התקיפה, מחשש כפול: דליפה, שלא רק תבטל את המבצע אלא תסכל כל סיכוי לצאת אליו בעתיד, ולחץ דיפלומטי שנועד להניא את ישראל מביצועו.

שקדי המשיך: "מרגע שנחדור למרחב האווירי האיראני נידרש לטוס עוד חצי שעה לפחות לכל יעד - עד לתקיפה. הדרך עצמה רצופת מכשולים ואיומים, החל מחשש לגילוי מוקדם, ידידותי או עוין, ועד לאיום שנשקף מאיראן עצמה. בשנה האחרונה רכשו האיראנים מרוסיה טילי קרקע־אוויר מתקדמים מדגם 'פנציר' (SA–19), שהעולם המערבי טרם נתקל בהם, ולא ברור איך נצליח להתמודד מולם. הנחת העבודה שלנו היא שלאיראן יש גם נשק נ"מ ארוך טווח כמו ה־S400 הרוסי, שיכול לאיים על המטוסים שלנו מטווח של 60 ק"מ. על האתרים עצמם מגינות סוללות נ"מ, ומטוסי חיל האוויר האיראני נמצאים בכוננות עליונה מחשש לתקיפה. לכן, בנוסף למטוסים התוקפים, החלטנו להקצות לכל יעד גם רביעיית מטוסי F15i כדי להבטיח עליונות אווירית.

"את התקיפה עצמה יבצעו 40 מטוסים במקביל, שמונה מטוסי F16i לכל יעד. כידוע לכם מדיוני התקציב, מלאי הפצצות חודרות הבונקרים שלנו מצומצם, ולכן נטיל את הפצצות כך שכל אחת תסלול את הדרך לזאת שאחריה. מכיוון שהאיראנים בנו את המתקנים הגרעיניים שלהם עמוק באדמה, ויצקו מעליהם שכבות עבות של בטון, אנחנו מקווים שתקיפה רציפה תאפשר לנו להשיג פגיעה משמעותית בכל אחד מהמתקנים".

אחד מהשרים קטע את הרצף ושאל על סיכויי ההצלחה. "הסיכוי שנעצור לגמרי את פרויקט הגרעין האיראני הוא לא גדול, ובהחלט ייתכן שלא נצליח להשמיד את כל היעדים", ענה הרמטכ"ל גבי אשכנזי, "אבל פגיעה משמעותית, כפי שהגדיר אותה מפקד חיל האוויר, היא לאו דווקא השמדה מוחלטת של היעד. מפעלי הצנטריפוגות רגישים מאוד למרות שהם תת־קרקעיים, ולא מסוגלים לספוג זעזוע של פיצוץ, כי כל זעזוע כזה מוציא מאיפוס את המכשירים העדינים ויידרש זמן רב עד שהמערכת כולה תופעל מחדש בהצלחה. אנחנו חייבים גם לצאת מנקודת הנחה שיש להם מתקנים נוספים שאנחנו לא יודעים עליהם, ולכן לא נצליח לפגוע בהם. חיל הים עם צוללות הדולפין לא יצליח לסייע לנו, כי בחלון הזמנים הצפוף שיש לנו אין סיכוי שנגיע למפרץ הפרסי, וממילא הדרך עוברת במפרץ סואץ וכל תנועה שלנו שם חשופה ומדווחת לכל העולם".

אשכנזי הניד בראשו לעבר שקדי, שהמשיך: "בכמה תחנות לאורך הדרך יפוזרו מטוסי התרעה, כדי לסכל כל ניסיון יירוט, וכמה מטוסי ממסר, לצורכי תקשורת רציפה עם הפיקוד בארץ ולשיבוש התדרים של האויב. מטוסי F15 מדגם ישן יפטרלו לאורך הנתיב, בעיקר כדי לאבטח את הטיסה חזרה הביתה ואת מטוסי התדלוק הכבדים. מסוקי תובלה ועליהם לוחמים מיחידת 669 ינחתו בחשאי במדבריות סעודיה, וימתינו שם למקרה שיידרש מבצע חילוץ. אבל שיהיה ברור: הסיכוי שנצליח לא גבוה, והסיכוי שכל טייסינו יחזרו הביתה הוא אפסי. זה לא הכור בעיראק, זאת אופרה אחרת לגמרי. במבצע הזה עלולים להיות הרוגים וחלילה גם שבויים. מעבר לזה, בזמן שנפעל יהיו כמעט כל המטוסים הרחק מכאן, כך שההגנה על שמי המדינה תהיה מינימלית".

שקדי התיישב, אבל אז קם וביקש להוסיף משהו: "בכוונתי להכריז במקביל על כוננות שיא במערך החץ, ולפרוס כמה סוללות מיירטים נוספות באתרים שונים ברחבי הארץ, למקרה של תגובה איראנית מיידית. להערכתנו, ברגע שנתקוף, איראן בהחלט עשויה לשגר לכאן טילים".

זה רגע האמת

השקט המאופק בחדר נשמר. ראש אמ"ן דיבר על האיום שנשקף מאיראן, אבל גם הזהיר שהתקיפה עלולה לעורר גל תגובות חסר תקדים: מטילים שישגרו האיראנים עצמם, דרך מתקפה של חיזבאללה בגבול הצפון תוך שימוש בכל מלאי הרקטות שעומד לרשותם, עבור בהתקוממות ספונטנית של ערביי השטחים, וכלה בגל פיגועים שתוכנן מראש נגד יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם. "ועדיין", הבהיר המעריך הלאומי, "אני חושב שאנחנו חייבים לקחת את גורלנו בידינו ולתקוף".

גם הרמטכ"ל הבהיר שהוא תומך בתקיפה, וכמוהו ראשי המוסד והשב"כ. יובל דיסקין דיבר על החזרת היוזמה וההרתעה לידי ישראל, ואמר שכבר הורה להדק מאוד את האבטחה על יעדים בעולם ועל מטוסי אל־על. "ייתכן שנצטרך לשקול ביטול של חלק מהטיסות לכמה יעדים", אמר, והוסיף שלהערכתו, גם אם ערביי השטחים יתקוממו, המהומות יהיו מקומיות בעיקרן. שדרות ואשקלון עלולות אמנם להיפגע מרקטות קסאם, ויהיו ניסיונות להוציא פיגועי התאבדות, אבל בתחום הזה, סיכם, "העסק בשליטה".

הדיון גלש עמוק לתוך הלילה, ועכשיו הגיע תורם של השרים. רובם תמכו בתקיפה, שניים הסתייגו. אחד מהמסתייגים הציע שראש הממשלה ייצא לאלתר לוושינגטון ויציג את כל המידע לבוש, מתוך תקווה שהנשיא ישכנע את האמריקאים לפעול. ראש הממשלה, בגיבוי ראשי מערכת הביטחון, הבהיר שמדובר במהלך חסר סיכוי. "לצערנו", אמר, "בוש הוא כבר ברווז צולע. וגם אם לא היה כזה, כל אמריקה נמצאת עמוק בתוך הקמפיין הנשיאותי. שתי המפלגות יבחרו תוך כמה שבועות את המועמדים שלהן לנשיאות, ואין סיכוי שבמצב כזה מישהו שם יחליט לתקוף. אנחנו לבד בסיפור הזה".

השרים השתתקו, וראש הממשלה ביקש לקיים הצבעה. 11 שרים, כולל אחד המסתייגים, הצביעו בעד תוכנית התקיפה שהציג הצבא. אחד נמנע. השרים הסמיכו את ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט במשותף על מועד התקיפה, בלי להביאו להצבעה נוספת אלא אם יתקבל מידע משמעותי חדש. "קיבלנו היום החלטה היסטורית", הבהיר ראש הממשלה, "אחת החשובות שקיבלה ממשלה כלשהי בתולדות מדינת ישראל".

בחוץ כבר עלה האור על עוד בוקר ירושלמי שרבי, והשרים יצאו מהלשכה לדרכם. איש מהם לא חשב ללכת לישון. אף אחד לא היה יכול לשתף מישהו במה שעבר בראשו באותן דקות.

היחידים שנותרו מאחור היו ראש הממשלה ושר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר. הם ישבו על הספות בלשכתו האישית של ראש הממשלה ודיברו על מועד אפשרי. שקדי הציע את ה־8 באוגוסט. "זה תאריך עגול ויפה", השיב שר הביטחון, "08.08.08".

"זה התאריך שבו מתחילה האולימפיאדה בבייג'ין", השיב מפקד חיל האוויר. "עיני כל העולם יהיו נשואות לשם. אולי זה יקל במשהו על סיכויי ההצלחה שלנו".

ראש הממשלה הניד בראשו לאישור, ואז הרצין ונתן את ההוראה שלא נשמעה בלשכה הזאת מעולם. "תחמשו את הנשק הגרעיני שלנו", אמר, "שנהיה מוכנים לכל צרה שלא תבוא".