כולנו קורבנות של אלימות כלכלית

האם באמת יש דבר כזה "אלימות כלכלית" של גברים כלפי נשים? השאלה הזאת עולה כאן לדיון בעקבות תיאור המקרה של מלי, פרופסור לכלכלה, שמספרת השבוע בעיתון "לאשה" על ההתעללות בה מצד בעלה: הוא מונע ממנה גישה לחשבון הבנק המשותף, ושולט לגמרי בכספים המשפחתיים, כולל אלה שהרוויחה בעצמה - עד שנשארה חסרת אמצעים; מרוששת, חלשה, תלויה לגמרי ברצונו הטוב.

המקרה של מלי - שיצאה ומצאה נשים רבות שסובלות כמוה מתלות כלכלית בבני זוגן המתעללים - נראה כמו מקרה קיצוני של זוגיות מקולקלת. אלא שכדאי לעצור ולחשוב מה בחברה שלנו מאפשר סוג כזה של יחסים מקולקלים. האם בעלה של מלי יכול היה להפעיל טרור כלכלי שכזה, אלמלא היתה החברה שלנו מפעילה על נשים אלימות כלכלית שיטתית?

"בשם הפמיניזים האידיוטי", כותב אחד המגיבים בפורום "לאשה" שהוקדש לנושא, "קמו להם ארגוני נשים שכל היום עוסקים בלהמציא סוגי אלימויות. הרי לכם חיה חדשה: אלימות כלכלית". הכותב סבור שהכל בכיינות: "פתאום כל הנשים הן קורבנות לאלימות מילולית, פיזית, קורבנות אונס והטרדה מינית, ומעכשיו גם קורבנות לאלימות כלכלית". והוא מציע הצעה אופרטיבית: "תפסיקו לרחם על עצמכן כל היום, קומו וצאו לעבוד".

התגובה הזאת (כמו תגובות הדומות לה) ראויה לתשומת לב, משום שהיא משקפת הנחות יסוד שגויות בקשר לתנועה הפמיניסטית, בקשר ליחסים כלכליים, ובקשר לסוגיה המרתקת - יחסי הכוח והשליטה בין בני זוג - שעלתה בכתבה. ואלה מקצת ההנחות השגויות: שארגוני הנשים עשויים מקשה אחת (כאילו יש פמיניזם אחד); שארגוני הנשים המציאו רק עכשיו את "האלימות הכלכלית" (כאילו הביקורת הפמיניסטית לא עסקה במושג הזה מאז ומעולם); שעבודה מבטיחה שחרור מאלימות כלכלית (כאילו האלימות אינה מובנית ביחסי העבודה); וכן, שהביקורת מייצרת אצל נשים קורבנוּת ורחמים עצמיים (כאילו חשיפה של בעיה אינה מקור ותוצר של כוח ושל עוצמה).

לא סיפור של זוג, סיפור של חברה

אפשר לטעון שהסיפור הזה לא קשור לכלכלה. כי איך ייתכן שאשה בעלת הישגים מרשימים, מצליחה ונבונה, כמו מלי, גיבורת הכתבה, חיה בזוגיות כל כך לא שוויונית, נטולת אמון ותמיכה? אפשר היה לטעון שזהו סיפור מתחום הפסיכולוגיה והאהבה, ולא מתחום הכסף והשליטה. אבל הביקורת הפמיניסטית מציעה לנו להבחין בקשר בין התחומים: באופן שבו יחסים בין גברים ונשים - ועצם ההגדרה של "גבריות" ושל "נשיות" - מעוצבים ומוגדרים דרך יחסי כוח, שליטה וכלכלה.

הביקורת הפמיניסטית במיטבה מאתרת תופעות שמחלישות נשים; שמצמצמות את אופק האפשרויות שלהן (אגב כך, הפמיניזם חיוני גם לגברים: יחסי הכוח והשליטה מגבילים בהכרח גם את הגברים - גם כשנראה שידם על העליונה). ולכן המושג "אלימות כלכלית" חיוני כל כך: העובדה שרוב עבודות הבית נעשות בידי נשים, חינם, היא סוג של אלימות כלכלית; והעובדה שהשכר החודשי של נשים בישראל הוא בממוצע 63% משכר הגברים, והשכר לשעה רק 83% משכר הגברים - היא אלימות כלכלית. ולא משנה אם הפער בשכר נובע מנטייה של נשים לעבוד במקצועות שמשלמים בהם פחות, או מהקושי למצוא משרה מלאה בשילוב עם עבודות הבית, או מאפליה לשמה. הקושי של נשים להשיג עוצמה כלכלית שווה לגברים הוא תוצר של אלימות. וכן, עצם העובדה שקיימים עדיין חוקים המנציחים את החלוקה בין הפרנסה (שבידי הגבר) ובין עבודת הבית (שבידי האשה) – גם זו אלימות כלכלית. כי אלימות היא הפעלת כוח תוקפנית, פוגעת ומחלישה.

וכדאי לזכור: התנועה הפמיניסטית במערב עשתה כברת דרך אדירה בכל הקשור לסוגיה הזאת: לפני מאה שנה, נשים כלל לא יכלו לפרנס את עצמן וכל כולן היו תלויות בגברים - באב ובבעל - לקיומן. ובכל זאת, הדרך עוד ארוכה: כדי לצמצם את האלימות הכלכלית השיטתית - זו שמאפשרת גם מקרים של אלימות כלכלית קיצונית מהסוג שעולה בכתבה - צריך לשנות את היחסים בין שוק העבודה לבין הבית והמשפחה; צריך להעצים את כוחן של נשים, כדי שהתלות הכלכלית בין המינים תהיה, לכל היותר, הדדית. וצריך לכתוב עוד כתבות, ולקיים עוד דיונים, שחושפים את המנגנון הכלכלי, העומד ביסוד היחסים בין גברים ונשים.

• ארנה קזין כותבת במדור "חדר משלך" בעיתון "לאשה"
• השבוע ב"חדר משלך": גם בקיבוצים נשים מרוויחות פחות, מה עושות שרות החוץ ולמה לוסיאנה צריכה להיראות כמו חשפנית.