הסיפור שיזכיר לילדים שמלחמות הן עניין מטומטם

אמיל סלומון וילהלם הרצוג שנא מלחמות, והיו לו כמה סיבות טובות לכך: הוריו נמלטו מאלזס לנורמנדי מאימתה של המלחמה המיותרת בין גרמניה לבין צרפת בשנת 1870. אבל לא בשם הזה הכרנו אותו. כשנדרש לשם עט, בחר ב"אנדרה" לזכרו של בן דוד שנהרג במלחמה.

הוריו היו לסוחרי טקסטיל אמידים במחוזם החדש, אבל כיהודים – המשיכו לחשוש כי התלקחות נוספת של כוחות גדולים ועויינים תזיק להם ולבני ביתם ולקהילתם. עם זאת, הם גידלו אותו כפטריוט צרפתי, ובמלחמת העולם הראשונה שירת כמתורגמן וכקצין קישור לכוחות הבריטיים. אחר כך, בדרכו הייחודית, המשיך לשנוא את המלחמה.

ממלחמה למלחמה 

את כל זה לא ידענו כשקראנו בילדותנו ספר מקסים ששמו "משמנאים ומרזנאים". לא ידענו כי מחברו, אנדרה מורואה, הוא אמיל סלומון וילהלם הזה, שבחר לו שם עט צרפתי כשהתחיל לכתוב ביוגרפיות אחרי המלחמה. מורואה הוא שמו של כפר בו היה מוצב בזמן מלחמת העולם הראשונה: אחרי מלחמת העולם השנייה, הפך את שם העט לשמו החוקי.

בין שתי המלחמות, כשאירופה הצליחה בקושי לשמור על קיום שברירי של שלום ארעי, האמין אנדרה מורואה שצריך לספר לילדים שמלחמות הן עניין מטומטם לחלוטין, במיוחד כשהסיבה היחידה להתרחשותן היא שנאה עוורת ל"אחר".

הוא התחיל בסיפור ביתי שנועד לשני בניו הקטנים: היו בו שני ילדים שונים זה מזה, אדמון (כך בתרגום החדש) העגלגל ותיירי הלולבי, ושניהם נקלעו לגמרי במקרה לעולם תת קרקעי מואר בבלוני גז ענקיים המפיצים נוגה לכל עבר, ובו שתי מדינות: באחת חיו משמנאים, אנשים עגלגלים, נינוחים ועצלנים למדי. בשכנתה, התגוררו מרזנאים: גבעוליים ונמרצים, עמלניים וספורטיביים וקצת נרגנים לפעמים.

ההבדלים הללו במראה ובאורחות החיים היו עילה לאינספור מלחמות היסטוריות עקובות מדם, אבל המצב משתנה כשאדמון ותיירי מגיעים כתיירים-בעל-כורחם אל הארצות התת-קרקעיות, כל אחד לארץ המתאימה למדדיו הפיזיים.

הם חווים הלם תרבות, נהיים מעורבים בפוליטיקה המקומית ומסייעים בסופו של דבר להשכנת שלום: השלום מושג באיחוד הממלכות של הניצים, וכולם מבינים שכולם טעו ומתחילים ללמוד זה מזה איך לחיות בעולמם באופן נעים יותר. והאחים אדמון ותיירי חוזרים הביתה, כמובן.

זה היה אחד הסיפורים הכי מצחיקים שקראתי בילדותי, וכאז כן עתה, הוא השתייך לסוגה קטנטנה ונלבבת של ספרים על עולמות ביוניים שחוקיהם מטורפים לגמרי. "שלושים וחמישה במאי" של אריך קסטנר עמד לצידו בגאון על המדף: תמיד רציתי שיהיו בעולם עוד ועוד ספרים כאלה. "המלחמה האיומה על החמאה" של דוקטור סוס הגיע אלי באיחור. כבר לא יכולתי לחוות אותו כילדה ששונאת מלחמות.

מה שמבוגרים שכחו

גם אל המדף העברי הגיע הספר באיחור, ובעיתוי מדהים: בשנת 1944, בשיאה של מלחמת העולם השניה. הוא התחבב מיד על ילדים שידעו לקרוא עם ניקוד, לא מעט בשל ההמצאות הלשוניות של א. ל. יעקובוביץ'. הוא קרא לעיר הבירה של המרזנאים – מרזיים, ולאי-המריבה של שתי האומות – צנמת דשן, או דשנת צמן – השם תלוי בשייכותו הלאומית של הדובר, כמובן, כמו באלזס לורן (בפי הצרפתים) או אלזס-לוטרינגן (בפי הגרמנים).

היה גם "המלך אחשמנוש", "מדבר סהרזה", "המיניסטר זלילבטן" ו"ועידת פכשמן", וכל אלה היו מלבבים מאוד בעידן שבו לא הרבו לשחק במילים מומצאות בשפה העברית.

אבל אני חושבת שכמה דורות של ילדים אהבו אותו לא רק בזכות הלשון, אלא בשל העובדה שכל הילדים מבינים את מה שהמבוגרים שכחו מזמן: כמעט כל המלחמות מיותרות. ודאי כשהן פורצות בשל איבה לזולת באשר הוא שונה. כשאל ההבנה הזאת מגוייס גם כישרון לברוא עולם עשיר מאוד בפרטים מתקבלים על הדעת, עד מהרה הופכים גיבוריו לחברים ונותרים עם קוראיהם לאורך שנות הילדות. לפעמים גם אחר כך.

חלפו בערך ארבעים שנה מאז שקראתי את הספר לראשונה ועד שקיבלתי את המהדורה המרנינה כל כך של הוצאת "מטר", ופתאום התברר לי כי הספר היה חבוי כל הזמן בזיכרון הרדום, ושמחתי בו מאוד, בעיקר בגלל התעוזה המחוייכת של ההוצאה לאור.

כי בעצם יש כאן שני ספרים. הראשון הוא תרגומו החדש של עידו בסוק, בלווית האיורים המקוריים של ז'אן ברולר (צבועים כאן בצבעים עזים מדי לטעמי, אבל לא נורא) – ומיד אחר כך, כמחווה של כבוד לתרגום הראשון ולקהל קוראיו, מובאת הגרסה של יעקובוביץ', הפעם בלווית איורים בשחור לבן, כמו שהיה בילדותנו. איזה כיף כפול!

אבל עוד לפני שאספר מעט בשבחיו של התרגום החדש, עוד כמה מילים על הגרסה מעוררת-הנוסטלגיה: 63 שנים חלפו מאז ראתה אור, העברית השתנתה עד מאוד, ולמרות רצונם המובן של מבוגרים שאהבו את הספר לנסות ולהנחיל את האהבה לילדים בתרגום הישן – זה יהיה קשה מדי. בעצם, זה יהיה בלתי אפשרי.

כי בדיוק מה שאהבנו בילדותנו מתגלה כאן כמעקש. אני לא מצפה מבן תשע בן-זמננו לדעת מהו "רוחב לוח הלב", כיוון שהוא מיטיב להבין מהו "היקף חזה". אני לא מצפה ממנו לחשוב ש"מסייר את הסלע", או "חרטומון מבושל בטיט" , "יוצאי ירך" או "לדבר על ידי הטלפון", צריכים להיות חלק מעולמו הלשוני.

התרגום: עכשוויות עם נאמנות למקור

איכשהו אני מאמינה ששנאת המלחמה והתאווה לספרים טובים ומצחיקים לא השתנו: לכן מגיע גם מגיע לילדים לקרוא את גרסת עידו בסוק, וכשיסיימו – נוכל לחזור באנחת "היו ימים" אל התרגום הישן. ואפשר גם להשוות, ולהתווכח עם הדור הבא על יופיה של הלשון בשניהם ולהפוך את "משמנאים ומרנזאים – או "שמנפופים וחדחוטים" = למשחק משפחתי של מצא-את-ההבדלים. הם רבים, כמובן.

כבר בשמו החדש של הספר מגלה עידו בסוק את כוונותיו: להיות נאמן ללשונו של מורואה, מבלי לכפות אותה בכוח על העברית. Patapoufs et Filifers הוא ממילא שם שאינו סובל תרגום מילולי, בהיותו שעשוע: אבל בסוק הצליח ליצור ממנו את "שמנפופים", שמיד מתיישבים יפה על הלשון והופכים לטבעיים לגמרי לאוזן: וגם את "חדחוטים" שנאמנים יותר למקור מבלי לאבד את חדוות המלים המומצאות.

בהמשך, מתברר שבסוק, כדרכו בטקסטים אחרים (למשל, "גרגנטואה ופנטגרואל", שהוא האוורסט של המתרגמים מצרפתית), שומר לאורך הסיפור על נאמנות מעוררת הערכה למקור (יעקובוביץ' הקפיד פחות. לא נורא) וגם יוצר פניני שעשוע משלו: הפרופסור שמנזחל, הערים חוטוגראד ופופובורג, המלחין עבסקי-קורספוף – כל אלה מבטיחים צחקוקים לרוב לדוברי העברית העדכנית, להורים שלהם ולסבים שלהם.

מה שלא השתנה עם הזמן – ומה שהופך את הספר הזה לקלסיקה משובבת-לב ולא רק לטקסט שמתחנף ליפי נפש – הוא חיבתם של ילדים לסיפורים שמעצימים אותם ומעניקים להם כוחות לפעול כשווים בעולמם המסוכסך, האווילי לפעמים, של מבוגרים.

אדמון ותיירי הם שני גיבורים שכוחם נובע מן ההגיון הבריא שלהם ומן השריר המוסרי המפותח שלהם, ובעולם התת-קרקעי, למרבה השמחה, די בכך כדי למנוע את המלחמה הבאה.

"השמנפופים והחדחוטים", אנדרה מורואה. מצרפתית: עידו בסוק. הוצאת מטר – וגם "המשמנאים והמרזנאים", מצרפתית: א.ל.יעקובוביץ', 189 עמודים ביחד.

• עוד ביקורות ספרים של אריאנה מלמד.