ה"פלאנר" (Flaneur), של בודלר בן המאה ה-19 וכן ה'הלך' האלתרמני, העביר את זמנו בסיור רחובות הערים המודרניות המתפתחות. בסיוריו הוא איבד את תחושת הזמן המתמשך, שאיפיינה את חווית האדם המסורתי. הפלאנר לא היה מסוגל יותר לצבור ניסיון. הוא הגיב נקודתית לאירועים, שניתכו עליו מבלי יכולת להפכם לתמונה ברורה.
הפלאנר החדש בן המאה ה-20, חווה את המפגש עם העיר הפוסט מודרנית בעוצמות חדשות. הפאסאז' המקורה זכוכית, המאוכלס שורות חלונות ראווה, ובתי הקפה של העיר המתפתחת של אמצע המאה ה-19, התחלפו ברשתות בינלאומיות של מרכזי קניות עצומים אשר קירותיהם תומכים במסכי טלוויזיה ולוחות מודעות אלקטרוניים, המקרינים ללא הפסקה מראות של מקומות מרוחקים וסחורות נחשקות.
הפנוראמות העירוניות הפכו למהירות וכאוטיות יותר. יכולותיו הפיזיולוגיות והמנטאליות של הפלאנר , שהן פרי אבולוציה של מיליוני שנים, לא עמדו בקצב השינוי המכאני–אלקטרוני המהיר.
בעשורים האחרונים, העיר איבדה את גבולותיה המסורתיים, הפכה לוירטואלית ומונומנטאלית תוך קריסה פנימית. אין היא מוגדרת יותר על-ידי מבני-על, וכבישים מהירים, כי אם על-ידי רשתות חודרניות בלתי נראות של קווי תקשורת, סיבים אופטיים, לוויינים ומסופי מחשבים. הגיאוגרפיה הליניארית והדיסקרטית איבדה מחשיבותה לנוכח הטופוגרפיה ההיפרבולית של הסייברספייס. המרחב והזמן בלתי רציפים, ללא נקודת התייחסות וקואורדינאטות מוגדרות. הגולש הפך ה"הלך הדיגיטאלי" המבקש לעזוב את המבנים הפיזיים.
ה"הלך הדיגיטלי" שואף להתחבר בכל דרך אפשרית, להיות "און-ליין" ברשת בלתי נראית של יצרני וצרכני מידע גלובלי. המידע שנרשם על קירות המערה הפרה-היסטורית, הבתים והרחובות, הפך למידע דיגיטלי המוצג על דפנות המערה האלקטרונית, משכנו של ה"הלך הדיגיטלי". המידע נגיש בקלות, כל הזמן ובחינם, והפך לשלוחה של מערכת העצבים המרכזית שלו בפולחן של "חלל-על". חייו של ה"הלך הדיגיטלי" הפכו למיתיים ואינטגראליים, לאחר שעטף עצמו בגאדג'טים אלקטרוניים המאפשרים לו לצאת אל מרחבי בסיסי הנתונים הנידחים הצצים לפניו בחלונות ה-pop-up.
ההמון האנונימי שאכלס את המדרכות והיה קהלו של הפלאנר המקורי, הפך לקהל הגולשים בסייברספייס, בהם הוא צופה ואתם הוא מתקשר מעל גבי מסך המחשב. גלישתו מאבדת אותו בתוך ההמון, הדאטא מרגשת אותו והוא מרגיש שוב בבית מוקף בסמלים של המדיה האלקטרונית. הפאסאז' עליה צועד ה"הלך הדיגיטאלי" היא טכנולוגיית המשטחים המגיבה למגע דוגמת EyeClick,
המבוססת על מצלמה המנתחת שינויים בתמונה – המתורגמים לתנועה ותגובה. העיקרון הזה דורש מקרן בלבד – וניתן לשימוש על כל משטח אחיד, אפילו חלון או רצפה.
ההלך הדיגיטלי הופך למרכזו של העולם, אך יחד עם זאת נסתר ממנו. הארכיטקטורה הדיגיטלית בה הוא גולש מגיבה לתנועותיו ורגשותיו, תוך יצירת "משך" מיתי אינסופי. הפניית גוף, מבט והזזת עכבר משנות את הדימויים על גבי המסך. פול ואלרי, ניבא יכולות אלה בתחילת המאה שעברה: "כמו שניע-יד כמעט לא מורגש מביא מרחוק מים, גז וזרם חשמל לדירותינו כדי לשרת אותנו, כך יעמדו לרשותנו תמונות או סדרות-צללים, שיופיעו בהינף יד קל, כמעט מתן אות, וכן גם ייעלמו באופן דומה".
ההלך הדיגיטלי גולש דרך רכזות ברשת ובסיסי מידע, הדוחסים מרחב-זמן לכדי קליק של עכבר ומיצמוץ של עין. הוא הופך אדריכל מידע, היוצר שינוי ארכיטקטוני מתמיד של המרחב הווירטואלי. הגלישה הופכת להתעלות רוחנית המאחדת אותו עם הרשת. באלזאק תיאר את הפלאנר כאדם המאושר היחידי בעולם, כך גם נתפס ההלך הדיגיטלי.
