היהפוך חזיר חברבורותיו

קיפניס, שממשיך להתכונן לתחרות "מר ישראל", מדווח שתאונת אופנוע פגמה החודש בתוכניות שלו להפחית משקל. מעניין מה התירוץ שלו לגבי 456 החודשים הקודמים

ניר קיפניספורסם: 26.06.07 , 14:15

עד השנה, חודש מאי תמיד האיר לי פנים. בנעורי הרחוקים זה היה הזמן שבו בנות הכיתה התקלפו מהסוודרים, פסים דקיקים של חזיות ראשונות בצבצו מתחת לחולצות בית הספר הלחות מזיעה, ומהחלון הפתוח עלה שאונו המלבב של שיעור חופשי. בהתחשב בכל הטוב הזה, מפתיע שהסתפקתי בכעשר שנות לימוד בלבד. אבל הבה נניח לזיכרונות הנעורים ונשוב אל ההווה המדכדך.

במחצית הראשונה של החודש לחצתי יפה. פה ושם כשהורדתי חולצה אפילו שמעתי קולות התפעלות ראשונים. אמנם לא השתאות אובייקטיבית נוסח "וואו, הבחור שם שהוריד את החולצה, עכשיו הייתי עושה אותו", אבל כמה אנשים שראו את פלג גופי העליון בהחלט התרשמו מהשיפור.

גם ליאור, מדריך הכושר שלי, נראה מרוצה. "עד סוף החודש אני רוצה אותך על 122 קילו", הוא אמר - יעד הגיוני למי שנעל את החודש הקודם קרוב ל־124 קילו. רק שליאור לא הביא בחשבון את נהרות הגינס, הררי ההמבורגרים ושדות הצ'יפס שחיסלתי בשלושת הימים שביליתי במנצ'סטר. להגנתי הזכרתי את בריכת השחייה המחוממת במלון, שבעזרתה ניערתי מעלי חלק מהקלוריות המיותרות, אבל ליאור רק חייך. "אתה עוד בשלב שמותר לך ליהנות מהחיים", הוא אמר בסלחנות שמובלע בה איום: בקרוב יגיע השלב שבו לא רק לכל המבורגר, אלא גם לכל תפוח, תהיה כתובת.

לא נורא, חשבתי לעצמי. 122 קילו זה עדיין ריאלי. פשוט נגביר קצת את האירובי, נקצץ בפחמימות ויהיה בסדר. אלא שלחיים יש היגיון משלהם.

ראיתי גבר מחליק

בבוקר נעים של שישי הגעתי לאימון כתפיים ורגליים ב"גו אקטיב". אימוני שישי חביבים במיוחד על ליאור; המחשבה על כך שאבלה את השבת מכווץ גורמת לו תענוג מיוחד. הפעם השתוללתי כהוגן. לחצתי עשרה קילוגרמים לצדדים כאילו אם רק אעשה זאת נכון אצליח לעוף. אחר כך המשכתי לרגליים, כשליאור מטיל כנגדי את כל כובד משקלו כתוספת ל־200 הקילוגרמים שעל המכשיר.

אימונים מפרכים כאלה תמיד מסתיימים בתחושת סיפוק עילאית, והפעם התווסף אליה תענוג מיוחד שנבע משתי ידיעות מחממות לב: הראשונה היתה שבערב תחגוג בתי בת־מצווה. והשנייה, שעוד קודם לכן צפויה לי אתנחתא אצל מתי. היו ימים שבהם ישיבה אצל מתי בשוק לווינסקי היתה נפתחת בסיור בין הדוכנים, נמשכת בכל מה שלגברת סוניה יש כוח להוציא, ומסתיימת בערך אחרי הבירה השמינית. מאז שפצחתי בפרויקט הצטמצמתי לשניים־שלושה "שניטים", סלט ענק שסוניה חותכת עבורי בהשתדלות יתרה, ומקסימום - באמת מקסימום - צלוחית קטנה של "אראבס" (ובעברית, חומוס). אבל באותו יום שישי הצלחתי איכשהו לנתב את מחשבותי מהבירות שלא אשתה אל האראבס שכן אוכל.

כשמחשבות על סוניה של מתי מפזזות בראשי, דהרתי על האופנוע בואכה פלורנטין. בפנייה מיהודה הלוי לנחלת בנימין אילץ אותי הרכב שלפני לבלום בדיוק על כתם שמן קטן שנח לו בשמש על מעבר החצייה. התמונה הבאה: גבר גדול, הגם מאומן, שוכב מתחת לאופנוע גדול עוד יותר ומחכה לעוברי אורח שישלפו אותו מתוך ערימת המתכת והפלסטיק.

דווקא לא כאב בכלל. זאת אומרת לאופנוע, שיצא בשריטות קלות. באשר אלי, המצב היה מורכב יותר. לכאורה יצאתי בזול, אך למעשה הרגל שנלכדה מתחת לאופנוע חטפה כמה מכות רציניות. אחרי שעזרו לי להדוף מעלי את הכלי, ערכתי כמה צעדי צליעה שהבהירו כי למרבה המזל לא שברתי כלום. נשמתי לרווחה כשהבנתי שאוכל להמשיך וללגום שני שניטים אצל מתי בטרם אשוב הביתה ללקק את פצעי, אבל ידעתי גם שתידרש כאן תקופת החלמה.

בירה והחבית

הייתי נחוש להחלים עד מהרה. באותו ערב, בבת־מצווה של הגר ב"מקסים", הברמן הנדיב כבר רשם לי בקבוק של ג'יימסון להקלת הכאב. למחרת יכולתי להפחית את המינון ועברתי לטיפול מתקדם ב"ארבינקא", שעליו דיווחתי במדור האוכל. צפיתי שם בגמר הגביע האנגלי המאכזב בחברת אוהדי מנצ'סטר יונייטד אחרים. אני דווקא לא אכזבתי: הבאתי אותה בסדרה של 11 חצאי "מרפיס". זה אמנם לא גרם לי להיות שיכור כמו הגנת יונייטד, אבל בוודאי לא הוסיף לסיכויי לעמוד ביעד המשקל.

"הלך האירובי לשבועיים הקרובים", הודעתי לליאור, ומיד התפניתי לחג השבועות ולגמר ליגת האלופות - שני אירועים שנהוג לציין בבליסת גבינות עתירות שומן ושטיפתן בכמות לא מבוטלת של יין. אלא שלכל חג יש מוצאי חג, ולכל חגיגת קלוריות יש מחיר. אתם מוזמנים להציץ בנתונים שמופיעים לצד הגבר הנאה שם למטה, ולראות בעצמכם איפה הוא ואיפה 122 קילו.

מדד המשמנים