גועל נפש

זה היה כל כך וולגרי, עד שלפעמים הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאיננו עוסקים כאן בפרודיה על טעם רע כי אם בדבר עצמו: הדבר המתועב שמתנהל על המסך, הדבר שיסחוט אחוזוני-רייטינג מתואם מייקל ג'קסון שלופת את חלציו שוב ושוב במחוות

הזדווגות בהמית, ולצידו ילד בן שמונה שמנגן בחן טכני את "וולס הדקה" של שופן: הדבר שבו מרשים לילדה לבצע את "שיר המעלות" בקול מלאכי ולבכות מגעגועים לסבה המת ולצדה מעלים על הבמה מופע שהוא מחווה לסרטי-סטלאג: הדבר הזה, שהוא שילוב מזוויע של פורנוגרפיה רגשית וקריצה לחובבי התערטלות וניצול ילדים וטעם רע. אכן כן, הדבר הגדול הבא.

כלל גדול ולא-כתוב באבולוציה של הטלוויזיה המסחרית קובע, כי כל שעשועון נמוך-מצח הוא רק הפרומו של הדבר הבא, שיהיה נמוך ורע עוד יותר. אם הייתם זקוקים להוכחה בדבר תקפותו של הכלל, כל שהיה עליכם לעשות אמש הוא להישאר צמודים למופע הביזארי שהתחיל בהכתרתו של יהורם גאון ל"יוצר ענק", נמשך בהנדסת-חזיות איומה שמילאה את המסך בחמודותיה של נועה תשבי, הפגין לעיניכם המשתאות כמה לוליינים מצויינים, אוכל-פלורסצנטים זועם ואיש שמאזן רהיטים כבדים על מצחו, להטוטן-אש וחשפנית מתחילה - וכן, שני ילדים שזקוקים בדחיפות להגנתו של יצחק קדמן.

דבר אחר

"דבר" הוא חפץ, אובייקט נייח, חסר נשמה ומוח. מועמדים שהגיעו אל התוכנית הזאת כשהם בוגרים ופחות או יותר אחראים למעשיהם, שייהנו להם: מעיניהם הבוחנות של הצופים והקהל באולפן, מן העדינות היחסית של השופטים (יהורם גאון ויעל בר זוהר) כשפסלו אותם, מן הגסות הלא-כל-כך נוראה של מוטי רייף שנהנה בעליל ללחוץ על הזמזם הסותם את הגולל על חלומות גדולים וקטנים.

אבל תום זלמנוב לא ידע ולא יכול היה לדעת שהוא יהיה חפץ, בובה מנגנת קטנה בשירות מסחטת-כסף גדולה. בגיל שמונה, גם אם האצבעות הקטנטנות שולטות בקלידים, גם אם חולמים להיות פסנתרן קלאסי, גם אם מבינים כמה שנים של עבודה קשה נחוצות לשם כך – אי אפשר לדעת שאסור, פשוט אסור, לגרור כשרון-ילדות כזה לאולפן של "הדבר הגדול הבא".

המבוגרים אכן מריעים, אפילו בעמידה ויעל בר זוהר מזילה דמעה, אבל מה בין זה לבין איכויות של נגינה, ומה מכל זה ראוי להיות חלק מעולמו של ילד? ואיך בכלל משווים בין ביצועיו לבין אלה של החשפנית השכונתית? ומדוע, לכל הרוחות, מדוע אין ברשות השנייה אפילו אדם הגון אחד שיתריע על ניצולם של ילדים – או ימנע אותו מראש?

כי גם יובל גולן, קטנטונת ומתוקה ומאופרת לעייפה, לא היתה צריכה להיות שם: "שיר המעלות" שבקע מגרונה הוא בעצם מחווה לסבא שלה שמת, והיא היתה עצובה ומבוהלת ונרגשת עד שלא עמדה עוד במעמסה הנפשית ובכתה ובכתה, והחיבוק של יעל בר זוהר לא עזר, והעובדה שבשלב הבא של השעשועון תתמודד נגד ספיידרמן אנושי ושני אחים שמטפסים יפה כל כך על חבל – וודאי לא עוזרת לבטחונה בכישוריה ולאמונתה בעצמה: האם איש מאלו המופקדים על איכות השידור הציבורי ועל מגבלותיו לא צפה בתוכנית? האם איש לא ראה את מה שראיתי?

ראיתי שם ניצול בוטה, מרושע ומחפיר של ילדים. ראיתי שם הונאה של אנשים בגובה מטר וקצת: כאילו שמישהו מהם יכול להתמודד כשווה מול שווים עם בוגרים. כאילו שמישהו מהם באמת יזכה בחצי מליון שקלים, כאילו שהם מבינים מה פירוש הזכייה וכיצד יהפכו אחריה לחפץ אחר, בתעשיית הכסף של הפסטיגל. ואיך אפשר לנצח? מהן אמות המידה? חרון-אפו של מוטי רייף או דמעותיה של בר זוהר או מבוכתו של גאון?

ראיתי שם ילדים שהוריהם אולי לא ידעו לאן הם גוררים אותם, ואולי לא חשבו שאת כישוריו של הפסנתרן מפגינים בקונסרבטוריון, ומאוחר יותר באולם הקונצרטים – אבל לא בקרקס: ואת יכולותיה של הזמרת הזעירה מטפחים היטב בהופעות בבית הספר, אבל לא לצד גברים שמאוהבים באבר מינם עד כדי כך שהם מלטפים אותו לעיני המצלמות ועוד מתגאים ביכולתם לחקות את מייקל ג'קסון.

כיוון שצפויים עוד מתמודדים-ילדים בפרקים הבאים של הדבר הזה, כיוון שהנזק הצפוי להם עודנו גדול – הייתי רוצה לראות את המבוגרים הרציניים והאחראים. ואם אין כאלה, לפחות את הצופים שיצביעו בשלט וימנעו את קיומה של העונה הבאה. היא תהייה נמוכה, מרושעת, נצלנית ופורנוגרפית עוד יותר. ראו הוזהרתם.