ככל שהזמן עובר, היא מתאכזבת ממני לטובה
אחרי הכוס השנייה היא כבר כל כך טיפשה שהיא מתחילה לדבר הפוך. וכמה שהיא טיפשה ככה היא רגישה. לפעמים היא מגזימה, צוחקת מלטפת ומנשקת אותי, אומרת שהרוק שלי מתוק. היא מעצבנת אותי רק כשהיא חושבת שאני מתוק
היא ללא ספק הכי מצחיקה שפגשתי, מצחיקה אותי למרות שהיא כבר שמה לב לעובדה שאני צוחק בקול רם רק לעיתים נדירות. "עניין של זמן", התנצלתי, "בשביל לצחוק צריך לגעת בפחד". הזמנתי אותה לגעת וללטף לי את הפחד, היא עוד לא נתנה לי תשובה, או שלא הבנתי.
אני מצחיק אותה בקלות, הצלחתי לקרוא במהירות את מפת הפחד שלה. נראה שאני נוגע בנקודות המפתח, היא מבקשת שלא אוריד את ידי ממנה. קשה להוריד ממנה את הידיים.
ערבבנו את הילדים מהתחלה, בלי לפחד. בהתחלה הוצגנו בפניהם בלי כותרת, לא "ידידים" ולא "מכרים", רק בשמות הפרטיים, בלי הכוונה. אחר כך, שהופיעו השאלות, הם קיבלו תשובה בעצמם, רק מלראות ולהרגיש.
אנחנו דומים, כל כך דומים שזה נהיה נוח, פחות קונפליקטים שדורשים התייחסות. יש לנו טעם זהה בהרבה דברים, גישה דומה למציאות, שנינו בדיאלוג עם הפנטזיה, שנינו אוהבים לחלום על השקט שיבוא.
ברגע אחד הבנו שאנחנו פועלים בסדר הפוך - עוד לפני שעשינו את "זה", ממש בהתחלה, יצא שעמדנו בחדר השינה שלי והיא עזרה לי להחליף מצעים והתפוצצה מצחוק. לא שאלתי, הבנתי מיד. עוד לא ישבנו בסלון, וכבר אנחנו משתפים פעולה עם הציפה של השמיכה. כל מי שמחליף ציפות יודע כמה זה קשה לבד.
היא מספיק חכמה בשביל להיות טיפשה, וכשהיא טיפשה היא מתמסרת יותר בקלות.
כוס יין אדום זה מה שצריך בשביל לקבל אותה טיפשה, אחרי הכוס השנייה היא כבר כל כך טיפשה שהיא מתחילה לדבר הפוך, הכל כל כך הגיוני שאני כבר לא בטוח עד כמה היא באמת טיפשה. וכמה שהיא טיפשה ככה היא רגישה, קולטת אותי אפילו מבעד לענני האלכוהול, לפעמים היא מגזימה, צוחקת מלטפת ומנשקת אותי, אומרת שהרוק שלי מתוק. היא מעצבנת אותי רק כשהיא חושבת שאני מתוק.
היום היא הבינה לגמרי מה זה אומר להתמסר לגמרי, להפקיד את עצמך בידי האחר, לעצום את העיניים ולתת קפיצה באוויר. אני שמח לגלות שהיא עוד קצת בתולה.
היא התאכזבה לא מעט מהמין הגברי, מגברים ומהמין שהם מביאים. הן מדברות על זה, היא והחברות שלה, ומגיעות למסקנות. הן הגיעו למסקנה לא סופית שגברים מזכירים שפני סלע (בן הדוד של הפיל), ולמי יש חשק לטפס על הרים? תוכניות הישרדות בהרים ובגאיות - זה כבר לא מתאים להן. הן מעדיפות טלנובלות עירוניות.
אם צריך לעשות בחירות, עדיף לא לבחור.
כשהיא הבינה שהיא לא יודעת לבחור נכון, היא ביטלה את מנגנון הבחירה, ניטרלה את כל הכפתורים. אין יותר אפשרות בחירה או תכנון. היא ניתקה מגע עם הפנטזיות הרומנטיות שלה, אלא שאז למזלה היא פגשה אותי. היא טוענת מראש שהיא לא בחרה או בוחרת בי, אבל נצמדת חזק ועוצמת את העיניים, ממש הדוק כל כך הדוק שאין שאלה.
אני מתגעגע אליה כשאני כותב אותה עכשיו.
היא עוזרת לי להבין נשים כשיש צורך שאבין אותן. בדיאלוגים חשובים עם נשים אחרות, בעבודה או במציאות, היא עוזרת לי בתרגום. היא מתרגמת נפלא מנשית לגברית. זה נותן לי תחושה יותר מאי-פעם שאני מבין אותה כאשה, שדרכה אפתור את הסוד, אגלה את הנוסחה של הנצח. מה שלא עושה את זה קל יותר עבורי.
היא עושה לי את הזמן קל יותר, מפעילה את המפסק הראשי של האופטימיות, דרך עשייתה והצחוק המתגלגל. לא יכול להיות שלא יהיה טוב, אין כזאת אפשרות.
היא מתאכזבת ממני לטובה בכל פעם מחדש. היא לא מתביישת להגיד את זה בקול, היא מפרגנת גדולה, בלי מעצורים, עם המון רגש ומבט ישיר בעיניים, מהסוג שאתה לא יכול לעמוד בפניו. היא גילתה שאני בכלל בלונדיני, ושמאחורי מסגרת המשקפיים שלי מסתתרות זוג עיניים בירוק עז וגבות בהירות, כמו של בלונדיניים.
היא מבשלת נהדר, כי היא אוהבת את זה. מזמן לא פגשתי אשה שאוהבת לבשל, נהנית מעצם העשייה הזאת מבלי להפוך את זה לשאלה פמיניסטית.
בכל פעם שאנחנו נפגשים היא מנסה להסביר לי מה זה "פמיניזם נאור". אני עושה את עצמי לא מבין, אוחז בה בחוזקה בעדינות, מסתכל בכחול הזה בעיניה ופשוט טורף אותה לאט. ככל שאני טורף יותר, פחות חשוב לה להסביר את ההבדל בין המינים ויותר חשוב לה להרגיש אותו.
אין לנו שאלות תפלות, בכלל כמעט אין שאלות מיותרות. היא מאוד אוהבת לתכנן קדימה לטווח הקצר בלבד, כמוני, לנסות ולכוון את מה שיקרה, ללחוץ על האשליה של אפשרות הבחירה בחיים האלה.
אבל אין יום שעובר שהיא לא מזכירה לעצמה בקול שאי אפשר לדעת מה יהיה. היא מוודאת שאני שומע, אני עושה את עצמי מופתע, אפילו קצת מאוכזב, בנות צריכות לשאוף לדעת מה יהיה, לתכנן ולממש.
בעניין המימוש כמו בעניין המישוש מעולם לא פגשתי כמוה. היא מהסוג שעושה, פשוט ניגש ועושה. היא מחליפה דימרים לבד, יורה דבק חם לכל כיוון. יש לה מקדחה משלה, מה שלא מצמצם אפילו במילימטר את הרכות והעדינות שאני פוגש שם, על המיטה בחושך לאור הירח, עדי היחידי שמציץ מהחלון.
היא מרככת לי את הכעס, מפרקת קונפליקטים בעזרת הצחוק, ביד חזקה, בביטחון ובשמחת חיים היא מצליחה להמיס את האבנית ששקעה מסביב ללב, ככה שזה כבר אפילו פחות כואב.
היא בחרה בי.
בזמנים אחרים זה היה סוגר אותי מפחד. עניין של חינוך. בסיבוב הנוכחי זה פשוט לא משנה מי פנה למי, או מתי. היא העזה לפנות, כמעט ישירות. כמה פגישות, בלי שאלות מביכות, או מיותרות, ואנחנו צוחקים ביחד, אני בשקט והיא בקול מתגלגל.
לפנייה לכתב/ת 
קולטת אותי אפילו מבעד לענני האלכוהול
צילום: סי די בנק
גילתה לי את העיניים שמאחורי המשקפיים
מומלצים
