הזיכרון הפולני, הכעס הגרמני
טוב שיש את הפולנים, שיזכירו לנו שהייתה שואה, כמו גם מי אחראי לה
"התאום הרע", כינתה את ירוסלאב קאצ'ינסקי העיתונות הגרמנית, שלא חסכה את שבט ביקורתה מהתנהגותה של פולין במהלך הפסגה בבריסל. ואכן, חוצפניים היו הפולנים הללו: לא רק שהעזו להתנגד לשינוי המוצע בדפוסי ההצבעות המכריעות במועצת שרי אירופה, שינוי שהיה משכפל את כוחן היחסי של המדינות הגדולות – ובמיוחד של גרמניה – אלא גם גררו לפסגה את ההיסטוריה של פולין באירופה. היסטוריה של השפלות, מפלות, בגידות וכיבושים, הממשיכה לעמוד בראש השיח התרבותי והציבורי בפולין עכשיו; די להיכנס לחנות ספרים כלשהי בוורשה כדי לראות את ערימות הספרים החדשים בנושאים היסטוריים, הנחטפים מהמדפים.
דברי ירוסלאב – שאחיו שתאום גיבה מיד בהצהרה דומה – הכעיסו מאוד אחדים מ-27 ראשי המדינות שהתכנסו לפסגת האיחוד בבריסל. בבסיס הרעיון של "אירופה המאוחדת" עומד הצו לשכוח את מחלוקות העבר, לקבור את ההיסטוריה, לבטל את התחשבנויות. השכחה העמוקה מוצגת כתנאי לפיוס ולבניית עתיד משותף. והנה צצים להם שני פולנים פרובינציאליים בעלי תווי פנים עגלגלים ומעלים באוב את העניין הלא-נעים הזה, הלא נוח והמביך, ששמו מלחמת העולם השנייה. התביישו לכם, פולנים בלתי-צפויים, גערה באחים קאצ'ינסקי העיתונות האירופאית, מה נזכרתם עכשיו באשמת גרמניה? כמה מאכזב שבניגוד לתדמיתכם אתם לא יודעים נימוסי שולחן; יש דברים שאצלנו כבר לא מדברים עליהם.
בסופה של יממת דיונים מתוחה, השיגו האחים התאומים קצ'ינסקי את שלהם: ההשתלטות בפועל של גרמניה על איחוד אירופה נדחתה למספר שנים. שיטת ההצבעה במועצת השרים של אירופה לא תשונה עד 2014 או 2017 וגם לפולין תישמר היכולת להשפיע על עיצוב דמותו ומדיניותו של האיחוד. מדינות קטנות אחרות, שראשיהן מילאו את פיהם מים בעת הדיונים מורטי העצבים בבריסל ולא תמכו בגלוי בפולין, ייהנו מתוצאות הפשרה וירכבו עליה כטרמפיסטים.
לזכור ולא לשכוח
הדרך בה השיגה פולין את מבוקשה עוררה בוורשה עצמה שאלות קשות. האם היה כדאי, תהו הפולנים? האם היה כדאי לעצבן את אנגלה מרקל, הקאנצלרית הפופולרית של גרמניה, שאיבדה את עצביה מול החוצפה הפולנית? האם היה כדאי לחרוג מהשכחה הקולקטיבית, לעורר לחיים את רוחות הרפאים של גרמניה ההיא, הנאצית, הכובשת, הרוצחת עמים ולהצטייר כעושה הצרות של אירופה? לאבד ידידים למען העיקרון של שוויון בין עמים, עיקרון שהביורוקרטים בבריסל כבר ידאגו לדלל, לעקם ולממסמס בהדרגה? ובעיקר, האם כדאי היה להכעיס את הגרמנים, כשמשאלי דעת קהל מהימים האחרונים מביעים סלידה מההתנהגות הפולנית ומעידים על הידרדרות ביחסים בין שתי המדינות?
כן, היה כדאי. כדאי מאוד.
נסעתי השבוע לפולין להשתתף באירועים ובטקסים לרגל הנחת אבן הפינה למיזם פולני ממלכתי מרשים: הקמת מוזיאון לתולדות יהודי פולין בליבה של ורשה, אל מול האנדרטה למרד הגטו, בעלות של עשרות מיליוני דולרים מהקופה הציבורית. אבל נסעתי גם כדי לומר לידידי המוטרדים בפולין: אני מוריד את הכובע בפני עמדתכם בדיון על אמנת אירופה. טוב שיש ביבשת אירופה, שהתקינות הפוליטית מחסלת בה כל חלקה של דעה עצמאית, מישהו שעדיין זוכר מי היה כאן התוקפן ומי המותקף, מי הקרבן ומי הרוצח, מי הרודף ומי הנרדף. זוכר ואומר בפה מלא, אפילו אם ברוח נסערת וגסה.
בשני העשורים האחרונים לא הושכחה השואה, אבל איכשהו היא וכל זוועותיה של מלחמת העולם השנייה התנתקו ממקורן הגרמני. כאילו פשעי המלחמה נעשו על-ידי איזה שבט ברברי מסתורי החי מחוץ לאירופה, הרחק מבירותיה היפות, והוא כפה את עצמו לזמן מה על התרבות הגרמנית-אירופאית הנשגבת ואילץ אותה בל-כורחה לכבוש, לרצוח, להשמיד. השבט האלים הזה ראוי לכל גינוי; אבל גרמניה? גרמניה שלנו? אירופה שלנו? מה פתאום; אין לא כלום בין אירופה לבין זוועות הנאצים.
יש ויש. הפאשיזם והנאציזם שניהם ילדיה של אירופה. שניהם רכיבים משמעותיים בתרבות אירופה על דורותיה. טוב שהפולנים המשונים הללו מסרבים לשכוח זאת; חבל שאנחנו כבר שכחנו.
לפנייה לכתב/ת 
