שלטון חוק או חוק השלטון?
ההחלטה התמוהה להגיע עם הנשיא קצב לעסקת טיעון מעלה שאלות רבות על תפקודו של היועמ"ש
טוב להשתייך לאליטות הפוליטיות הדומיננטיות בישראל. נגישות לפרקליטי צמרת יוקרתיים ויעילים, מוכשרים, מקושרים ומתוקשרים, בוודאי לא מזיקה. פרשת משה קצב היא ללא ספק אחת מן הפרשיות המשפטיות התמוהות והחמורות ביותר בתולדותיה של ישראל ותמוהה מאוד גם בקנה מידה השוואתי. נכון, אם עיסקת הטיעון תצא לפועל ותאושר על-ידי בית המשפט, יורשע קצב על-פי הודאתו בעבירות מין, והקריירה הפוליטית שלו כפוליטיקאי נבחר תבוא קרוב לוודאי לקיצה. נכון גם כי מוסד השימוע מיועד להביא לאפשרות כי טיוטת כתב אישום תבוטל כליל או תשונה באופן משמעותי. יש לזכור כי בסופו של דבר, שיקול הדעת הסופי האם עיסקת הטיעון תכובד הוא של בית המשפט המחוזי בירושלים ובית המשפט העליון.

 

ועם כל זאת, פרשת קצב מעלה שאלות חמורות מאוד ביחס לתפקוד היועץ המשפטי, פרקליטות המדינה והמשטרה. כיצד ייתכן כי במשך שנה הוזנה התקשורת בידיעות רבות על טיוטת כתב אישום חמור ביותר ובו חשד ברור לעבירות אונס, וכיצד ייתכן כי אילו נמחקו או הומרו בכתב האישום לאחר שנה של חקירות על-ידי בכירי וטובי חוקרי המשטרה, ובליווי אישי של היועמ"ש וצמרת הפרקליטות? והרי הדברים היו לסוד גלוי - מני מזוז התוודה בראיונות לתקשורת כי טיוטת כתב האישום חמורה מאוד, כי הוא אישית מלווה את כל מהלך החקירות והכנת כתב האישום וכי בדרך כלל - כך העיד בכנסת - לא יביא מוסד השימוע לשינוי דרסטי בכתב אישום. ועכשיו?

 

ההיסטוריה של הרשעות פליליות של אישי ציבור בכירים בישראל היא עלובה למדי. מעבר לגלי הרעש שמעוררות חקירות נגד פוליטיקאים בכירים, החשודים בעבירות קשות, יוצאת לרוב מערכת המשפט וידה על ראשה. התופעה הזו איננה ייחודית לישראל. בארה"ב ניסו לפתור בעייה זו של חסינות פרקטית של אישי ציבור על-ידי הקמת מוסד התובע המיוחד, אך הצלחתו - למשל בפרשיות הנשיא לשעבר ביל קלינטון - הייתה קטנה.

 

שווים יותר, שוות פחות 

אין ספק כי יש שווים יותר ושווים פחות. מנגנוני הכוח של המדינה אוהבים לחבק זה את זה ולגבות זה את זה. אמנם, ייתכן בהחלט כי פרקליטי הנשיא הצליחו לאסוף ראיות חדשות העושות את האשמות הראשוניות כנגד הנשיא לבלתי ניתנות להוכחה בבית משפט בדיון פלילי, שהרי במשפט פלילי לא רק שחזקה כי הנאשם זכאי אלא שאשמתו חייבת להיות מוכחת מעל לכל ספק סביר. אך אם הצליחו שני פרקליטים פרטיים לאסוף הוכחות משמעויות לחפות לקוחם, היכן הייתה המשטרה והיכן היו זרועות החקירה והיכן היו בכירי הפרקליטות והיועמ"ש בראשם? משהו מאוד לא תקין, בלשון המעטה, התרחש בממלכתו של מזוז והדברים מחייבים בדיקה ציבורית נרחבת.

 

יש שווים יותר, ונשים, לרוע המזל, שווות פחות בעיני מערכת המשפט. קו ישיר משוך בין פרשת חיים רמון לבין פרשת קצב. הכרעת הדין בפרשת רמון חמורה ביותר. פה אחד החליט בית המשפט כי רמון ביצע עבירת מין וכי עדויותיו בבית המשפט היו בחלקן רחוקות מלהיות אמינות. ולמרות הכל היה גזר הדין קל, וזאת כאשר בית המשפט לוקח בחשבון את תרומתו של המורשע, חיים רמון, לציבור הישראלי. הפער בין הכרעת הדין לעונש בפרשת רמון מבטא את הקלות הבלתי נסבלת שבה מוכנה מערכת המשפט לעבור לסדר היום על עבירות מין כלפי נשים הנתונות למרותם של פוליטיקאים בכירים בישראל. אסור כי טעות כזאת תחזור על עצמה ועוד בחשדות חמורים הרבה יותר כלפי משה קצב.

 

הלכה פסוקה היא כי בית המשפט העליון ממעט להתערב בהחלטות היועמ"ש לממשלה אלא אם נפל בהן פגם ברור ובולט. ראוי כי בג"ץ יורה לפרקליטות לנמק היטב ולהסביר בפרטי פרטים מדוע וכיצד זה ניתן להסביר את הפער העצום בין טיוטת כתב האישום לבין עיסקת הטיעון בפרשת קצב. אחרת - ללא מעורבות שיפוטית וציבורית - אין בישראל שלטון חוק אלא מצוי בה רק חוק השלטון. המאבק עובר עתה במידה רבה למישור הציבור הפומבי.

 

גד ברזילי, פרופסור מן המנין למשפטים, לימודים בינלאומיים ומדע המדינה באוניברסיטת וושינגטון, ולשעבר מנהל התוכנית למשפט, פוליטיקה וחברה בחוג למדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה שלטון חוק או חוק השלטון?
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרשת קצב
    מזוז מכריז על העסקה
    צילום: גיל יוחנן
    ynet ספיישל