"עסקת הטיעון - כשלון מוחלט לפרקליטות"

משפטנים בכירים הביעו אמש (יום ה') את חוסר שביעות רצונם מהעסקה שנחתמה בין הנשיא קצב לפרקליטות. המשפטנים מתחו ביקורת על העסקה והעלו מספר תהיות לגבי עצם קבלת ההחלטה. עם זאת, היו מי שביקשו דווקא להדגיש צדדים חשובים נוספים של הפרשה.

גורם משפטי בכיר מאוד אמר ל-ynet: "ההחלטה היא כשלון מוחלט לפרקליטות, כי גם אם ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה היא ראויה - יש בה כדי לבטא חוסר אמינות כלפי היועץ המשפטי לממשלה, שהופיע בתקשורת וליבה את הפרשה. הוא היה זקוק לסניגורים כדי לראות שיש לו ראיות חדשות".

אותו גורם משפטי ממשיך ותוהה: "מה יגיד האדם הפשוט על תחושת הקיפוח, שלא מגיע לו שימוע והוא לא יכול להרשות לעצמו עורכי דין יקרים. מזוז שם את עצמו שופט בתיק בלי שמערכת המשפט האמיתית בחנה את התיק והראיות ואמרה את דברה. השיקול של שמירה על ממלכתיות הנשיא לא רלבנטי ולא לגיטימי. ראוי שבג"ץ יתערב בהחלטה הזו".

פרופ' אריאל בנדור, מאוניברסיטת חיפה, אמר: "לא ברור מה הניע את היועץ המשפטי לממשלה להסכים להסדר הטיעון. אם מדובר בטענות או ראיות חדשות שהתקבלו במסגרת הליך השימוע, בהחלט ייתכן כי הדבר ראוי, אם כי אני לא מכיר את החומר בתיק ואני לא יודע מה יהיה הטענות והראיות. ומה שיותר בעייתי - אם לא היו טענות או ראיות חדשות והשינוי הוא רק לאור העובדה שהנשיא הציע את זה - כי אז יש פער גדול מאוד בין כתב האישום המקורי לבין כתב האישום שבו מדובר עכשיו".

פרופ' בנדור מעלה נקודה נוספת הראויה לציון: "לא תמיד זוכרים שהסדר טיעון לא מחייב את בית המשפט. אם בית המשפט יתרשם שיש פער בין העונש המקובל בעבירות מסוג זה, הגם שאינן עבירות חמורות במיוחד לבין העונש המוצע - הוא רשאי בעצם לשנותו. בית המשפט צריך קודם כל להשתכנע שההודאה היא הודאת אמת. אם מתעורר איזה ספק שמא הוא מודה רק כדי לסיים את העניין והוא לא באמת לוקח אחריות - אז בית המשפט יכול שלא להכיר בהודאתו והעסקה מבוטלת".

מזוז במסיבת העיתונאים (צילום: גיל יוחנן)

ד"ר אורית קמיר מהאוניברסיטה העברית אמרה כי "היועץ המשפטי לממשלה גנב את ההצגה בתדהמה שגרם לציבור במעבר החד מהתבטאויות מתמשכות על ראיות לכאורה המבססות אישום באינוס נגד משה קצב – לעסקת הטיעון על פיה יורשע הנשיא 'רק' במעשים מגונים בשתי עובדות תוך ניצול לרעה של מעמדו וכוחו הציבוריים".

לדברי הד"ר קמיר, "אפשר להאשים את מזוז בשנאת נשים, ברגליים קרות, בשחיתות ובחוסר עמוד שדרה. או שאפשר לראות בהתנהלותו סימנים לחוסר נסיון מספיק בניהול תיקי עבירות מין, ולהעדר דיסקרטיות ואיפוק ראויים. כשלעצמי – אני נוטה לגישה השניה".

קמיר מסבירה כי תוצאותיה של גישה זו - חמורות: "כנגד משה קצב הועלו האשמות שלא הועמדו למבחן משפטי, והציבור זועם, בצדק, על שתיק שהוצג בפניו כתיק אונס קשה מסתיים בהרשעה על מעשים מגונים. הדברים גלויים וידועים, וזוכים לתשומת לב תקשורתית בלתי פוסקת – כמקובל במקומותינו".

עם זאת, מדגישה קמיר כי נושא זה אינו לב העניין. "אסור בשום אופן להתמקד דווקא בהתנהלותו של מזוז ולהפנות אליה את הזרקור כי הנושא על הפרק אינו התנהלותו המקצועית של היועץ, אלא הודאתו של קצב, נשיא מדינת ישראל, בעבירות המין שביצע. שכן בל נשכח: בחתימת ידו הודיע נשיא מדינת ישראל, קבל עם ועולם, כי במשך עת ארוכה, בשיטתיות, ניצל לרעה את תפקידו, מעמדו וכוחו, השתרר על עובדותיו, כפה עצמו עליהן בעל כורחן, וביצע בהן מעשים מיניים שלא היו רצויים להן".

קמיר מסבירה כי הלקח הציבורי פשוט: "הטרדה מינית היא דבר שקורה במרתפים – ובחדרים מהודרים בשיש. בפינות אפלות של מפעלים ומשרדים – ובמכוניות שרד שנהגיהן עוצמים עיניים. הדבר הנכון לעשות אינו להתמקד בתפקוד הפרקליטות, אלא ללמוד לראות ולזהות את ההטרדות, להבינן, לשמוע את הדיהן, ולעשות הכל כדי למנוע אותן ולסכלן".