הזריחה הגדולה

שישי בערב. מצדה. 24 שעות לפני ההופעה של חייו, דויד ברוזה לוקח דקה לנשום. לפני שנתיים מופע על המצדה שישודר ברשת הטלוויזיה PBS בפריים טיים לקראת חג המולד וחנוכה לכתשעים מיליון בתי אב ברחבי ארה"ב, היה רעיון שנשמע יותר כמו הזייה. אתמול, אחרי חודשים ארוכים של הכנות מפרכות, גיוס של 2.5 מיליון דולר שעיקרם מתורמים פרטיים, התגייסות יוצאת דופן של צוות הפקה שכולל מאה איש (בראשם המפיקה האמריקנית ניקולט פרי, שזכתה בשלושה פרסי אמי, והבמאית ג'וליה נואלס), חיזיון מצדה הפך למציאות.

שעות ארוכות בחום המייבש של מצדה עושים שמות בגיטרה, סימן ההיכר של ברוזה. את הזמן שעובר בין בדיקת סאונד אחת למשנה, הוא מנצל להחלפת מיתרים. פוקוס הוא שם המשחק. לא להתפזר. הצוות הטכני לא מפסיק לעבוד. שני צוותי טלוויזיה מלווים את כל התהליך. גם את החלפת המיתרים. מצלמת מנוף, שתי מצלמות על מסילות בקדמת הבמה ועוד שבע שפזורות באמפי שמשקיף על המצדה וים המלח. בהפקה הזו לא משאירים דבר ליד המקרה.

הרוח שככה. נגיעות אחרונות של תיקוני סאונד, חיבורים אחרונים ואוטוטו תתחיל חזרה על יבש. הלחץ מתחיל ללבוש צורה, הספירה לאחור בעיצומה. עכשיו זה מרוץ נגד הזמן, צריך לתעל את האדרנלין עד למפץ הגדול. 

אחרי שלושה ימים של עבודה אינטנסיבית משותפת עם האגדה האמריקנית, ג'קסון בראון, הגיע הזמן לשיופים אחרונים לקראת הדבר האמיתי. בראון, מכותבי השירים המובילים בארה"ב בשנות השישים והשבעים, שחתום בין היתר על שירים מהרפרטואר של ג'ון באאז ולהקת הנשרים, יודע בדיוק מה הוא רוצה. הוא מחפש אחרי הסאונד המושלם. "הגיטרה הזו לא שווה כלום", הוא אומר כשהסאונד מאכזב ומחליף אותה באחרת. הם ישירו ביחד את "Chileno Boys" של ברוזה למילותיו של אלברטו ריוס ואת "Looking East" של בראון.

אחרי בראון הגיע תורה של שון קולבין לעלות לבמה. קולווין, מהקולות היותר מעניינים בתנועת הפולק המתחדשת שהחלה אי שם בשנותה שמונים, היא זוכת ארבעה פרסי גראמי. השילוב הקולי בין קולווין לברוזה מחמם את הלב ומהדהד במדבר. הם שרים ביחד את "Riding Shotgun" של ברוזה ואת "Art Of Losing" של קולווין.

בשתיים לפנות בוקר הקהל כבר ממלא את הטריבונות. חם במצדה ולא בגלל מזג האוויר. 3,000 איש העמיסו את עצמם על מכוניות בדרך העקלקלה בואכה מצדה, בכדי לקחת חלק במה שהגדירה המפיקה ניקולט פרי כ"אירוע היסטורי". בארה"ב מעוררת ההפקה הגרנדיוזית התרגשות רבה. בישראל זכה הפרויקט לחשיפה מינורית, ובכל זאת, ברוזה הוא האמן הישראלי היחיד שזכה עד כה לחשיפה טלוויזיונית בהיקף ובהשקעה שכאלה. "אנחנו מאמינים בדויד ברוזה, ומה יותר מלצלם מופע שלו על המצדה ולהפיץ אותו בארה"ב ומשם לכל העולם בכדי לפתוח אנשים להתבוננות אחרת על ישראל", אומרת ניקולט פרי, "זה לא עניין פוליטי אלא האופן שבו מוזיקה יכולה לגעת באנשים בצורה לא מאיימת ולהוביל לשינוי".

ברוזה מקפיץ את הקהל עם "זה הכל או כלום". התפאורה שמסביב בוערת באדום שמקרין על ההרים שמנגד. כמעט שעה לתוך המופע וביציעים עומדים על הרגליים. הגיטרה עובדת שעות נוספות. 

את השורות הראשונות ממלאים חברי מועדון המעריצים. חולצות, כרזות, סיכות, זיקוקין דינור וכל האינצ'ילאדה. הם באו מאהבה, וגם הם, כמו כל שאר הקהל שהגיע למצדה, מצטרף למילים.  

אין כמו הזריחות של מצדה. כשהשמש עולה מאחורי צלליות ההרים היא מוצאת את דויד ברוזה, שון קולבין וג'קסון בראון שרים ביחד את "יהיה טוב" בעברית ובאנגלית. בבוקר בהיר שכזה, קשה שלא להאמין להם.  

צילומים: מרב יודילוביץ'