למה אמהות לא מקבלות תעודות?

הם שועטים פנימה אל תוך הבית. פניה של שירה עגומות, יעל לעומתה מחייכת מאוזן לאוזן. ידיים מושטות קדימה, תעודות!

אני דוחקת מהראש את המחשבה שהשנה חמקה לה במהירות, ומיד מבררת: "למה את עצובה, שירה?" כתשובה אני מקבלת את התעודה שלה, הנמסרת בפנים מכורכמות. ליבי צונח. אני פותחת אותה, ופתאום הלב שלי מתרחב ודווקא מנחת.

"תעודה משעממת, הכל טוב מאוד. הלוואי כך כל השנים, שירה החמודה", אני מטביעה נשיקה על לחיה, מאושרת כולי, וכמעט פונה לתעודה הבאה בתור, של יעל.

"לא נכון, אמא. תראי, בחשבון קיבלתי 'טוב מאד פחות'. את מבינה, אמא, איך זה מקלקל לי את כל התעודה? טוב מאוד פחות!" רקעה ברגליה. הסתכלתי עליה והפעם בעיון. כן, צער תהומי שט לו שם בעומק עיניה הירוקות.

מאיפה הכאב?

ביני לביני אני רוצה לפרוץ בצחוק, לטלטל אותה, לנער אותה ולהפיל את העצבות המטופשת שלה לריצפה, אבל הצער שלה אמיתי.

"שירה, התעודה שלך נהדרת! אני שמחה בה כל כך. את בשבילי הילדה הכי נהדרת והכי חרוצה בעולם. אז קיבלת בחשבון טוב מאוד פחות, אז מה? אני אפילו לא ראיתי את הפחות הזה".

היא עדיין עצובה ואני ממשיכה לגייס את כל מילות ההרגעה: "שירה, התעודה שלך שימחה אותי במיוחד, ואת ראויה לפרס על ההישגים שלך. שימי לב להערה שהוסיפה המורה בקצה התעודה: "שירה ילדה משקיענית וחרוצה".

אבל שירה ממשיכה לנופף בקו הקטן המופיע ליד הציון בחשבון, ואני שואלת את עצמי האם אנחנו לא רואים בילדים את ההישגים של עצמנו?

למה היא כואבת? מאיפה נובע הכאב על הציון החסר? האם שידרתי לה באיזשהו אופן כי אם הציונים שלה לא יהיו עשר, היא אולי לא שווה מספיק? ילד שלא חש כי אוהבים אותו בדיוק כמות שהוא, הכאב שלו חד. אין כאב גדול מזה.

טוב זה גם טוב

אבל אני בטוחה שאל לי לדאוג. כהורים, לא שידרנו לה דבר שכזה. תמיד הסברנו לילדים שהם לא חייבים להיות מושלמים, כי רק מלאכים הם מושלמים ואנחנו בני אדם.

"שירה, עוד מעט אבא מגיע אני בטוחה שהוא יהיה מאושר בדיוק כמוני מהתעודה שלך. ועכשיו, רוצי למטבח לאכול. הכנתי מה שאת אוהבת", האצתי בה. היא סגרה את התעודה בזעף.

"יעלי, בואי נראה את התעודה שלך", התפניתי לשנייה. התעודה של יעלי שימחה אותי לא פחות, "ראית אמא, בחיבור וסגנון קיבלתי רק טוב, אבל טוב זה גם טוב, מה אכפת לי?", יעלי חייכה באושר. "מתי אבא מגיע. אני רוצה להראות לו את התעודה!"

הבטתי בהן, בבנותי שישבו ליד השולחן ולעסו בלהיטות את הספגטי ברוטב גבינה ועגבניות. שירה עם התעודה המושלמת, רק עם פחות אחד, שפניה עדיין נפולות, ויעל שקיבלה גם טוב וגם טוב מאוד פחות ואושר שוטף את פניה.

מלי מחלקת לכן תעודות

"אמא, את מקבלת תעודה?", שאלה פתאום יעל. שירה פרצה בצחוק וביטלה את דבריה, אבל אני התחלתי לחשוב מחשבות... האם אנחנו האמהות, נותרנו מתחת לכל שכבות האישיות שלנו, ילדות בבית הספר שמקבלות תעודות? כן, רק שההבדל הוא קטן: אנחנו כותבות לעצמנו את הציונים. מדי פעם אנחנו מחלקות לעצמנו תעודות, בלי לשים לב.

אם נהיה כנות עם עצמנו: כמה פעמים ישבנו מול תעודת אמהות ורשמנו לעצמנו בלתי מספיק בלי לחשוב פעמיים? המצפון והאשמה הם הדיו שלנו (למען ההגינות, היו גם רגעים בהם רשמנו לעצמנו "מצוין" והרגשנו 10, ובצדק. אבל זו היתה רק תעודה, בינינו לבין עצמנו).

מי יעניק לכל האמהות את התעודה שבאמת מגיעה להן? אז הנה, הרשו לי לרגע להחזיק את עט היושר ולהעניק למאות ואלפי אמהות את התעודה האמיתית.

לכל האמהות שקמות בלילה ויושבות במשך שעות עם תינוק שסובל מגזים, מרגיעות אותו בסבלנות אין קץ ולמרות תחושת החול בעיניים, ממשיכות להחזיק, להרגיע, לשיר, לעסות את הבטן הכאובה - לכן מגיעה ציון ראוי לשבח.

לכל האמהות שמכינות כריכים באהבה אין קץ, מקבלות את הילדים בצהריים כשצלחת אוכל מהבילה על השולחן מחכה להם, ועוד דואגות שהיא תהיה מלאה בחלבונים, פחמימות, ויטמינים ומינרלים - מגיע ציון מצוין פלוס.

לכל האמהות שרצות עם הילד מחוג לחוג, מסיעות, מחכות בסבלנות, מוותרות על זמן פרטי משלהן, העיקר שהילד יהיה שמח - הציון שלכן הוא מצוין ולידו פלוס ועוד פלוס.

לכל האמהות שמתאמצות ורצות למכירות סוף עונה רק כדי לרכוש לילדה נעליים שהיא רוצה בחצי מחיר, כי אין להן כסף לרכוש בעונה - להן לא מגיע ראוי לשבח?

לכל האמהות העובדות בבית ללא תלוש משכורת, כשהשכר שלהם הוא חיוך מתוק של הילד. לאמהות שעובדות מחוץ לבית כדי שיוכלו לשלם עבור קורת גג לילדם, והחופשה היחידה שהן נוטלות היא חופשה ב"חופש הגדול" של הילדים, רק כדי לשמור, לכבס, להאכיל - בלי רגע של מנוחה.

בישלתי, אבל לא גיהצתי

כולכן צריכות לנופף בגאווה את תעודת האמהות המצטיינת שלכן. אז למה חלק מכן, וגם אני כלולה בכן, מסתכלות רק על הפחות, על המינוס הקטן הזה שהורס את המציאות, מעוות את האמת?למה שגורים על לשונינו המשפטים המוכרים:

- "נכון, הייתי ערה כל הלילה, לכן התעצבנתי על הילדים במשך היום למחרת.

- "כן, בישלתי ארוחת צהריים, אבל לא הספקתי לגהץ, למרק חלונות ולשפשף פאנלים.

- "נכון, כבסתי וגם גהצתי, אבל לא נתתי מספיק תשומת לב לילד האמצעי היום.

למה אנחנו לא עושות לעצמנו הנחות ומסתכלות רק על השלם? למה אנחנו רוטנות ונרגנות כאשר הציון אינו מושלם? הסתכלתי על שירה ויעל: אחת עם טוב מאוד פחות, ו'טוב מאודים' למכביר, והשנייה עם הרבה 'טוב מאוד', שניים פחות וטוב אחד.

ואהבתי אותן באותה מידה, הערכתי את המאמצים שלהם, רציתי להגן עליהן כמו לביאה, כי אני רק רוצה שהן יהיו שמחות ומאושרות. לא רוצה לראות אותן מתפלשות במרירות המטופשת של הפחות.

אז מדוע לעצמי אני מרשה להתמרמר, לטעון, לכעוס ולא להיות מרוצה, כי לא הכל נעשה בצורה מושלמת, בדיוק כפי שציפיתי? התעודה של שירה הציבה מולי מראה, אותה אני שמחה להציג בפני כל האמהות: ניתן לעצמנו ציונים ראויים לשבח, כי רובנו ככולנו האמהות, משתדלות ומתאמצות להשיג את הציונים המעולים – ומגיע לנו.

הילדים לא רואים את ציוני הטוב מאוד פחות שלנו. אנחנו אלה שרושמות אותם. ואולי, אם אתגאה בציוני כאם ואשמח בחלקם, שוב לא אראה פרצופים מכורכמים כמו של שירה, בעת חלוקת התעודות.

• מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין.