נסיך השערוריות
את האלבום החדש של פרינס לא תוכלו למצוא בחנויות הדיסקים בבריטניה. כן תוכלו למצוא אותו מחולק חינם עם העיתון. נחשו את מי הצעד הזה הכי מרגיז? גיא חג'ג' קורא לחנויות התקליטים להתעורר מהר לפני שיגמר
"האמן שפעם נקרא בשם פרינס צריך לדעת שעם התנהגות כזו, בקרוב הוא יהיה האמן שפעם נמכר בחנויות תקליטים", אומר פול קווירק, יו"ר התאחדות חנויות הבידור בבריטניה. זו חתיכת איום, כשהוא מגיע מבחור שחולש על (כמעט) כל חנויות המוזיקה באי הבריטי.
ומדוע הביא על עצמו פרינס את הגזרה הזו? האם נתפס מעורב בפוליגמיה או פדופיליה (כמו ג'רי לי לואיס שנמכר בחנויות)? האם הוא מואשם ברצח (כמו פיל ספקטור שנמכר בחנויות)? האם הוא מואשם בתמיכה בנאצים (כמו הסקס פיסטולז שנמכרים בחנויות)? לא ולא. הפשע של פרינס חמור הרבה יותר בעולם המוזיקה. זה הפשע שדינו מוות: הוא העז לתת את המוזיקה שלו בחינם.
בשבוע שעבר נודע כי ב-15 ביולי פרינס יחלק בחינם את אלבומו החדש, 9 ימים לפני יציאתו הרשמית לחנויות, בתוך הגיליונות של The Mail on Sunday - עיתון בריטי שנמכר ביותר מ-2 מיליון עותקים מדי שבוע. האלבום יחולק חינם גם לכל מי שקנה כרטיס ל-21 ההופעות הקרובות של פרינס בכיפת המילניום בלונדון. הכרטיסים ל-15 מתוך המופעים האלה אזלו תוך שעה. "הוא מאמין בחלוקת המוזיקה שלו לכמה שיותר אנשים", הגן מנהל העיתון סטיבן מירון על החלטתו של פרינס.
אבל בעוד העיתון מגן על ההחלטה בחיוך שאנן, ומעריצי פרינס בבריטניה שמחים עד הגג, חנויות התקליטים יוצאות מהכלים ומכנות את המהלך "טירוף", וגם "עלבון לחנויות תקליטים שתמכו בפרינס לאורך הקריירה שלו". רחמנות עליכם, צדיקים. לא פלא שהעורך הנ"ל מכנה את החנויות "צרות אופקים". הן דומות לסוסים שלא יכולים להסתכל לצדדים ונאלצים ללכת בשביל הצר המוביל למדפים ריקים.
והמדפים אכן יהיו ריקים בבריטניה. ריקים מהאלבום החדש, בכל אופן. קולומביה, חברת התקליטים של סוני BMG, הודיעה כי היא מנתקת את עצמה מהפצת האלבום הזה בבריטניה. זה נשמע קר ומנוכר מצדה, אבל קולומביה פשוט עושה בשכל. הרי אף אחד בבריטניה לא יקנה את האלבום הזה אם יסתובבו שם יותר מ-2 מיליון עותקים בחינם.
תתעוררו!
אז מצד אחד יש לנו את פרינס, אדון ליצירותיו שעושה מה שבא לו עם המוזיקה שלו, ובצדק - היא שלו. וזהו לא מהלך מפתיע מאמן שבמשך שנים מנסה מודלים עסקיים חדשים להפצת מוזיקה, והנה הוא שוב מדלג קדימה ומקדים את שאר התעשייה המיינסטרימית. יש האומרים שהוא אפילו עושה שירות טוב לשתי תעשיות חולות – המוזיקה והעיתונות – ומעורר את שתיהן. ובכלל, למה שלא יפנק את המאזינים שלו?
מצד שני יש לנו את חנויות התקליטים. הן כועסות, הן נעלבות והן רוקעות ברגליים כי מישהו לקח להן את הדובי. ברור לכולנו שחנויות התקליטים בעולם עוברות שינוי. הן עדיין, בניגוד למה שחושבים רבים, מוכרות את רוב המוזיקה בעולם אבל הן מזמן לא מונופול, וזה כואב להן. וזה מובן. עם זאת, תגובותיהן המזועזעות, המזדעקות וההיסטריות לפרשת פרינס מצביעות אך ורק על התכחשות מוחלטת לעולם סביבן, התכחשות שבעולם העסקים פירושה מוות איטי ומעורר רחמים.
חבל. צריך להיות טיפש, חירש ועיוור כדי לא להבין שאמן כמו פרינס פשוט לא צריך את החנויות. המוזיקה שלו תגיע למאזינים וחשבון הבנק שלו לא יצטמק בשל כך (מערכת המייל און סאנדיי מסרבת להסגיר את סכום העסקה שלהם עם פרינס, אבל מדובר מן הסתם בעשרות מיליונים).
אם החנויות לא יתעוררו כבר, לעזאזל, הן יגלו שעוד ועוד אמנים לא זקוקים להן. אפשר לסגור עסקה עם עיתון, למכור דיסקים בהופעות או באתר, למכור את המוזיקה שלך לפרסומות או סדרות טלוויזיה, מה שתחליט – אם אתה מספיק גדול, אפשר לתת את המוזיקה למאזינים בחינם ולהתפרנס מרווחים עקיפים. איך זה שכולם מבינים את זה מלבד האנשים שמאחורי הדלפק?
