לאבא שאף פעם לא היה באמת אבא שלי
בדרך כלל אנחנו עוסקים במדור יחסים ביחסים רומנטיים. וכשכותבים על גירושים, מתייחסים לצד של הגבר, או לצד של האשה. לשם שינוי, רשימה אישית של הצד שנשאר בצד
מה הייתי כותב לך אילו היה עליי לספר לך איך זה לגדול בלי אבא?
כפי שאני חוויתי זאת, ילד בלי אבא זה כמו ילד בלי רגל. הוא יכול לחיות, אבל זה מסובך.
כפי שאני חוויתי זאת, ילד בלי אבא הוא מושא ללעג בבית הספר. תמיד כשיבואו הילדים החזקים הוא יברח, כי הוא יודע שאם יסתבך איתם, אבא שלו לא יבוא לעזור לו.
ילד בלי אבא, במיוחד כשמדובר על יישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם, הוא תמיד יהיה חריג, שונה, במיוחד בקבוצות הגיל הצעירות. וכשכל ההורים יגיעו ליום הורים עם המחנכת, תמיד תגיע רק האמא או הסבא וסבתא, ותמיד כל ההורים האחרים ילחששו שזה הילד היחידי שאבא שלו לא מגיע.
ילד בלי אבא צריך לבקש ממש יפה מסבא שלו שילמד אותו איך לרכב על אופניים, איך לשחק כדורגל, איך להתנהג אל הבת הכי מקובלת בכיתה. ילד בלי אבא יצטרך גם שסבא שלו ילמד אותו איך להתגלח בבוא העת.
ילד בלי אבא, כפי שאני חוויתי זאת, גדל בלי גבולות. גדל עם פחד מכל מי שהוא זכר, ומגברים מבוגרים בפרט.
בתור ילד אני זוכר את עצמי משתוקק לשחק איתך במשחקים של ילדים, אבל אף פעם לא היית שם, וכשכבר נפגשנו לא היתה לך סבלנות אליי, תמיד מיהרת לאיזשהו מקום אחר, תמיד הייתי מובן מאליו בשבילך, תמיד גרמת לי רק לרצות יותר להיות איתך בקשר, בעוד שלא ממש שמת עליי.
אני זוכר את עצמי עומד שעות מול החלון ומחכה לך
כמה עשרות פעמים קבעת להיפגש איתי ולא הגעת? אני זוכר את עצמי עומד שעות מול החלון ומחכה לך. אם קבענו ב-14:30 בצהריים, הייתי יושב מול החלון עד 20:00 בערב, וכשכבר הבנתי שלא תגיע הייתי בוכה במיטה, לתוך הכרית, בשקט.
ותמיד בפעם הבאה כשהיית קובע איתי הייתי שוב עומד ומחכה לך, ושוב ושוב. לא יכולתי להבין איך זה שאדם שמתקרא "אבא" יכול להתעלם מהרגשות של הבן שלו.
למעשה, אף פעם לא היית שם בשבילי. בכל פעם שהיה קורה לי משהו, וביקשתי ממך עזרה - אמרת לי "לא". אבל אחר כך, כשגילית שהסתבכתי, כעסת עליי שלא ביקשתי עזרה. ותמיד בפעם הבאה שהייתי מבקש ממך משהו, היית שוב מסרב לעזור.
פתאום ראיתי את הפסיכולוג שלי בוכה
אני זוכר שגרמתי פעם לפסיכולוג שלי לבכות (פסיכולוג אחד מיני רבים שהלכתי אליהם בשל כל הרגשות שהציפו אותי בגללך). זה קרה כשסיפרתי לו איך אני מרגיש כלפיך וכלפי החיים, והוא היה אמפתי אליי. אבל בהמשך הטיפול, כשנתבקשתי לכתוב מכתב לילד שבי, כאילו ניתן לשלוח אותו דרך מנהרת זמן, כתבתי לילד הזה הרבה דברים אישיים והמלצות איך להתמודד עם החיים ואיתך, כי הרי בעצם לא היתה לי אף פעם דמות שיכולתי לסמוך עליה שתלמד אותי את הדברים החשובים בחיים. אחרי שקראתי את המכתב בקול לפסיכולוג שלי, פתאום ראיתי שהוא בוכה. מסתבר שהסיפור שלי מרגש מאוד אדם זר, רק לא את האדם שהייתי הכי רוצה לרגש אותו, או ליצור איתו יחסים כלשהם.
כל כך הרבה פעמים בחיים הצטרכתי דמות אב, מישהו שאוכל לסמוך עליו, לדבר עליו, לשתף אותו, אבל תמיד כשניסיתי לגעת בך דחית אותי, התעלמת ממני, צעקת עליי, באת אליי בטענות, כעסת והתפרצת עליי.
פעם, כשהייתי בן שמונה, הלכת איתי להפנינג של קורס קרמיקה שבו השתתפתי. כולם היו שם, הורים וילדים, ואתה באת, סוף סוף, פעם אחת איתי. אחרי חצי שעה, כשהאירוע רק התחיל, קיבלת הודעה בביפר שלך, התנצלת ואמרת שאתה צריך ללכת.
לא רק שאיכזבת אותי, גם גרמת לי שאצטרך לחזור הביתה מוקדם. אבל אני, פעם אחת עמדתי על שלי וסירבתי. אז החלטת "לשדך אותי" לילדים זרים, שיקחו אותי הביתה. בסוף הם הלכו, ואני נשארתי לבד, נאלצתי לקחת טרמפים. בגיל שמונה! היום, כשכבר יש לי ילדים, אני אפילו לא מדמיין להשאיר אותם בלי בייביסטר כשאנחנו יוצאים מהבית.
שנתיים וחצי אתה ואמא לא הפסקתם לריב
אז אתה ואמא שלי לא הסתדרתם, ובמשך שנתיים וחצי לא הפסקתם לריב, והיה בלגן. את זה אני זוכר כאילו לא הייתי תינוק אלא ממש אדם בוגר. ואז התגרשתם.
כשבית המשפט פסק שאתה צריך לשלם מזונות, התעלמת מזה, ובמשך תקופה די רצינית רק השמצת את אמא שלי וכמה שהיא אפס. תתבייש לך, היא לפחות מימנה את הקיום שלי. בלעדיה לא היו לי בגדים, ספרים, מחברות, כדורים ואופניים. כלום לא נתת לי, כלום!
במשך כל חיי, לא השתתפת בשום הוצאה עליי. להפך, רק טרחת כל הזמן לומר שכל מה שאני עושה זה ביזבוז זמן מוחלט, ושאני צריך לעשות מה שאתה עושה ולהיות כמוך.
סירבת להזמין אותי לחתונה שלך
12 שנים אחרי הגירושים מאמא התחתנת מחדש. הייתי נער צעיר כשהתחתנת, וביקשתי לבוא ולהשתתף בשמחתך, אבל סירבת שאגיע לחתונה. נכון שהיא נערכה בחו"ל, אבל נראה שלא הייתי מספיק חשוב לך כדי שאהיה מוזמן שלך, או שחס וחלילה תצטרך לשלם עליי.
בתקופת התיכון, כשכל השכבה נסעה לפולין, אתה סירבת. אמרת שזה יותר מדי כסף ושאתה לא מוכן להוציא סכומים כאלה על נסיעה חד פעמית לחו"ל. הבטחת לי שכשארצה לנסוע לטיול אחרי הלימודים האקדמיים אתה תעזור לי, מה שכמובן לא התרחש אף פעם.
עם השנים נולדו לך עוד ארבעה ילדים מהנישואים השניים שלך. נכון שזה היה טבעי שאקנא בהם, כי אתה איתם ולא איתי, אבל עזוב את זה. מבחינה חומרית מה שהם קיבלו היה פי 100 בערך ממה שהיה לי עד אותו יום. לא היה דבר שהם ביקשו ולא קיבלו, הם רצו ללמוד חוג אחד, וקיבלו שניים, הם רצו מחשב, וקיבלו לאפטופ. הם רצו לצאת לטיול בפולין ושלחתם גם הורה מלווה. בעוד אני גדלתי לבד כל השנים, הם גדלו עם אחים ועם הורים ועם חומרנות שלא חלמתי עליה. אבל תמיד כשאמרתי לך שאני רוצה או צריך משהו, היית אומר לי "בשביל מה אתה צריך את זה", או "זה נורא יקר" או "זה לא בשבילך".
לך זה לא הפריע לחיות את החיים כמו מלך, לנסוע ברכב הכי מפואר ולטוס במחלקה ראשונה לחו"ל. בעוד אני גדלתי כמו כלומניק, שבקושי היה לנו מה לאכול בבית, אתה חיית כמו מיליונר. בחוצפתך שאלת אותי פעם מה יקרה אם אזכה בלוטו, אם אשתף אותך בזכייה. ואני בטמטומי אמרתי שכן. כזה אני, תמיד תמים ולא לומד את הלקח, תמיד מנסה או מחכה שיהיה איזה שינוי ושיפור ביחסים.
כלום לא קיבלתי ממך
היום אני כבר אדם בוגר, יש לי כאמור משפחה משלי. אבל עד היום אני סוחב את החטוטרת הזאת שיצרת בי. עד היום אני חי בדירה שכורה ובלי יותר מדי חסכונות. כל מה שיש לי אני בניתי בידיים שלי, כלום לא קיבלתי ממך.
אני רואה חברים שלי ובני משפחה שקונים דירה, או פותחים עסק, וכשאני שואל אותם מאיפה הכסף התשובה הראשונה שלהם זה שהמשפחה עזרה. במסגרת העבודה אני פוגש הרבה מאוד אנשים שיש להם אמצעים, וכולם מספרים לי על הילדים שלהם, איך הם עוזרים להם בלימודים, קונים להם אוטו, כמה שהם אוהבים אותם ומעריכים אותם. ורק אני לא יכול שלא להרגיש עד כמה נתקעתי מאחור, חסר ביטחון עצמי, חסר אמצעים, ובעיקר - חסר דמות אב שתעניק לי לא רק מבחינה חומרית, אלא תיתן לי להרגיש שאני שווה משהו, שמה שאני עושה זה טוב, ושאני צריך להמשיך ולהתקדם.
האימייל של אופניק
לפנייה לכתב/ת 
