בין שלל האירועים, מופעים, וחבורות הילדים המשוטטים בשדרות רוטשילד הציע ה"לילה הלבן" בתל
אביב גם ערב פאנקי שמייח בלבונטין 7, שבו הופיע ההרכב בעל השם הכי יידישאי שתוכלו למצוא כרגע במזרח התיכון - להקת א-גרויסא מציאה.
למי שהשם גרויסא מציעא מצלצל קצת מוכר, ולא מסבא או סבתא שלו, אז יכול להיות שכבר נתקלתם בחבורה במסגרת אחת ההופעות שלהם ב"מסע לחיפוש קרובים" (שם הסיבוב שלהם) או שאולי יש מצב שראיתם אותם במסגרת שידורי ליגת האלופות, שעה שהחבורה המשעשעת הופיעה בפני מודי, מלר והחבורה.
|
| נו, א גרויסא מציאה (צילום: אורלי דיין) |
אז למי שעוד לא ממש נתקל בהם, נספר רק ש"גרויסא" הוקמה בסביבותיה של פרדס חנה על ידי שילוב של חוזרים בתשובה קיבוצניקים, וסתם קיבוצניקים, שלא חוזרים בתשובה. כשהקימו את הרכב החזון היה לעשות "מוזיקה טובה שתצליח לעורר משהו בלב של האנשים". מכיוון שההגדרה הזאת כוללנית בערך כמו חזון של שמעון פרס או של מלכת יופי שרוצה שלום עולמי נרד קצת יותר לפרטים. ב"גרויסא" יש תערובת מעניינית של מוזיקאים שמביאים איתם, כל אחד מהכיוון שלו, הרבה מיקצבים חסידיים קלאסיים לצד נגיעות רגאיי,דאב, סקא וג'אנגל ובעצם כל מה שמתערבב להם טוב עם הסלט המוזיקלי שלהם.
הטקסטים של א גרויסא לקוחים מעולם המקורות היהודי, כאשר נראה שעולם הקבלה והחסידות הוא ללא ספק החביב עליהם בתור גורם משפיע.
הצד החזק של ההרכב, או של הקייטנה, תלוי איך תסתכלו על זה (שבעה חברים ועוד היד נתונה), לפחות בשלב הזה של הקריירה שלהם הוא ההופעות החיות שמצליחות להביא לידי ביטוי את האנרגיות הרבות שמפוזרות על שבעת חברי הלהקה.
לא הרבה הרכבים עם אוריינטציה דתית מובהקת יצליחו לשלהב קהל חילוני כמו שהיה בלבונטין (והיה רק קהל כזה שזה כבר יפה) מבלי שהעיסוק המרכזי יהיה בדתיות של המוזיקה, אלא באווירה ובכיף שהיא מצליחה לגרום.
אולי זאת הסיבה שבאופן אישי, עד להופעה היה לי קצת קשה להיתפס בצורה מוחלטת לאלבום של ההרכב, אבל ברגע שאתה נמצא בהופעה של החבורה אתה מצליח להתחבר ולהידבק באווירת המשתה הצועני שא גרויסא עושים על הבמה.
גם בלי שני נגנים חסרים, שקיבלו פס מיוחד לערב הזה, אפשר לראות ולהרגיש היטב את החיבור המצויין שיש לכולם ביחד מה שלא מבטל את היכולות האינדיבדואליות של כל אחד ואחד, החל מאורן צור אחד מ-17 הסולנים שיש לגרויסא, שעשה מהכינור אפילו יותר ממה שאגדת הכינור סמיר שוקרי עשה ממנו, דרך נדב בכר שהוא סוג של חב"דניק מוטרף (במובן החיובי של המילה) ושי פרלמן, הגרסה החוזרת בתשובה של תום סויר, ועד הבס תופים של עופר אשד ואייל ניסנבויים - הצד החילוני הגאה של ההרכב.
כולם ביחד עם הרבה הומור בין הקטעים, גם על עצמם, לא לוקחים קשה מדי את הבמה ואת מה שנלווה אליה ומדביקים אותך לאווירה. כשחזרתי הביתה הדיסק שלהם נראה באור שונה לחלוטין.
וללא דתיים מבינכם שלחוצים מאנשים עם כיפות גדולות וממסרים של חוזרים בתשובה אני יכול להרגיע שחוץ מכמה משפטי רבי נחמן מברסלב, שגם נאמרים לרוב תוך כדי ציחקוק, אין מה להילחץ ובאמת שהם פה בשביל לנגן ולעשות לאנשים שמח. אז צאו מהלחץ ותלכו לראות אותם, אחר-כך כנראה שתקנו גם את הדיסק.
