מותו של השמאל הציוני
השמאל נוטה להתעלם מעובדות פשוטות ובכך לחפור לעצמו את הקבר. תגובה לדרור אטקס
לא אחת מלאכתם של תועמלנים נעשית בידי "שליחי מצווה", שלעתים משוכנעים בכל לבם באמיתות הלהג המושם בפיהם, ולפרקים נכונים לכחד ולכזב ובלבד שהדבר ישרת את הרעיון שהם חפצים ביקרו. קשה לדעת למה לשייך את קביעתו של דרור אטקס מ"שלום עכשיו" על ש"הסכסוך בארץ זו הוא בין ישראלים רובם בני, נכדי וניני מהגרים ובין הפלסטינים שהם ילידיה של הארץ הזו", במאמרו "משחקי השליטה של המדינה". ייתכן שאטקס, בדומה לאותם "שגרירי רצון טוב" שהיו למשטר הסובייטי במערב גם בימיו היותר אפלים, ממצה באישיותו קורטוב מאותה תמימות מערבית רומנטית ומקצת מהנטייה האנושית להתמסר בחפץ לב לבדותות תעמולתיות ולהרבות בהפצתן.
אטקס אינו העיקר, ואפילו לא שולחתו ל"תכליות נעלות" של מעקבים והלשנות, "שלום עכשיו". לא לו ולא לתנועתו שמורה זכות היוצרים והבלעדיות על הטענה ש"הפלסטינים הם ילידי הארץ הזו", ובוודאי אין הם היחידים הנושאים בעולו של הסיפור על הילידוּת הפלסטינית השדודה. "פסקי הלכה היסטוריים" מהזן הזה צעדו עקב בצד אגודל עם התעמולה הערבית כמעט למן שחר ימי הציונות. והרי ידוע כי במקום ש"פסקי הלכה היסטוריים" כגון אלו עומדים, גם עובדות היסטוריות קשיחות אינן יכולות לעמוד, בייחוד אם "פסקים" אלו הם מבתי מדרש ערביים ישנים או מבתי אולפנא של היסטוריונים יהודים חדשים.
ואכן, למה לכל הרוחות יש להקפיד בממצאים ארכיונים עבשים, כמו, למשל, על מפקד ארץ ישראל מ-1931, שקבע כי מקום הולדתם של תושבי מחוז ירושלים הלא יהודים נפרש על פני עשרות מדינות? ומדוע לעזאזל להשחית "פסקים" הבנויים לתלפיות ולבטלם מפני מוצגים גנזכיים טריוויאליים, כמו העובדה שמניין שפות האם של תושבי האזור עולה על 50, והוא כולל בין השאר את האפגאנית, הפרסית, הכורדית, הבוסנית, הסודאנית והספרדית?
ולאיזו תכלית יש להתעכב, עד כדי ביטול תורה ופסקי הלכה, על קביעות כמו זו של ועדת המנדטים המתמדת מ-1936, שהצרה על כניסה חופשית נרחבת של עבר-ירדנים לפלסטינה, או על כך שרק ב-1934 חדרו לכאן רק מאזור אחד בלבד 30-36 אלף סורים-חורנים? הרי גם מצדה הישראלי, הפוליטיקה המזרח-תיכונית לימדתנו זה כבר כי לשקר יש רגליים, והרבה, ואפילו לקוחות נאמנים וחוזרים מלוא החופן.
מגדל הקלפים קורס
ומשהצטיידנו בהכרעת הדין ההיסטורית-אטקסית שכל פליסטינאיהּ היו ילידיהּ ומרבית יהודיהּ היו מהגריהּ, אמור הדבר להקל עלינו לקבוע היכן צריך להימתח קו הפשרה בינינו לבין "ילידיה של הארץ מאז ומקדם". כך, ההפרזה והבדיה בתיאור ממדיה של גזלת "ילידי המקום" בידי "ילדי החוץ היהודים" אמורות להעניק סעד מוסרי של ממש למעשה "הפשרה ההיסטורית" המוצע בידי אטקס וחבריו. שכן כשכדאיותו של הסדר מדיני נמדדת גם על סמך מה כל צד לסכסוך הפסיד או הרוויח לאור מצבו הראשוני, תיאור מצבנו הבראשיתי כמהגרים חסרי כל – אמור להקנות לנו תחושת רווח של ממש מעסקת הפשרה-השלום-עכשווית המונחת לפתחנו.
ואולם, בשונה מאברהם בורג (הסמוך על "שולחנם התרבותי" של אירופאים מזן מאוד מסוים), שלום עכשיו (הסמוכה של שולחנם הכספי של אירופאים ממין די דומה), טרם הניחה את מלוא קלפיה על השולחן. אמנם היא, בדומה ליוצא חלציה, ששה להוליך את בושת "הכיבוש" אל מעבר לים, אך לפי שעה אין היא עוסקת כמותו בתרגילי דמיון שבין גרמניה דאז לישראל דהיום, או בהצעות לביטול הגדרת ישראל כמדינה יהודית, או בהמלצות להשגת דרכון זר.
ואולם, כשמיזמי "השלום", הנסיגות וההתנתקויות מתמוטטים כמגדלי קלפים לנגד עיניהם הכלות של אטקס ותנועתו, וכשמתחוור להם ולעמיתיהם לשמאל ולחלום כי סף הוויתור הפלסטיני דומה יותר ויותר לאופק המתעתע, אשר מתרחק ככל שמתקרבים אליו – אין תמה אפוא שחרושת התיקונים, ההתאמות והמשך הוויתורים אינה שוקטת לרגע.
כך, כשברי לפחות לחלקם שמה שהוצע בעבר, בידי המחנה שלהם, אינו מתקרב כדי מיצוי רעבונו של הפרטנר הפלסטיני, וכשמסמכי החזון של ערביי ישראל מלמדים על אפסות תוחלתן של הטענות שהכל יקום וייפול על שאלת "הכיבוש" – מתחילה אט-אט הזליגה מהשמאל הציוני אל עבר וריאציות הפוסט והאנטי שלו. ואולי המציאות הסוררת המכלה כל "חלקת-שלום-טובה", שבין השאר כופה על חלק מבאי השמאל את הזליגה הזו החוצה אל הפוסט והאנטי ציונות, היא גם זו שאחראית להוצאתה של תעודת הפטירה לרעיונות השמאל הציוני. חבל על דאבדין...ואולי לא.
מומלצים
