גם הפעם זה התחיל בוויכוח קטן וטיפשי
אחרי אחת בלילה, והוא עוד לא מתקשר. אני מתקשרת, פגועה למחצה, כועסת למחצה, ונתקלת בקולו השתוי-חייכני. החצי הפגוע שלי מתחבר לחצי הכועס ומטיח בפרצופו המחייך שאם אני לא מספיק טובה בשבילו, אולי כדאי שימצא מישהי אחרת
חלק א': נפרדנו כך
זה התחיל בריב. אפילו לא ריב, ויכוח, כמו כל כך הרבה ויכוחים שהיו לנו בזמן האחרון, מאז שהבנו שזהו, הוא עובר לירושלים בוודאות. אגב, לכל מי שטען שאני סתם מפונקת, ש"כולה חצי שעה", אני חייבת לחדש משהו: יש המצאה כזאת שנקראת פקקים, בדרך כלל זה קורה בשעות שכולם נוסעים/חוזרים מהעבודה. בזמנים כאלה שעה נסיעה הופכת לשעתיים פלוס.
בכל אופן, מרגע שהמעבר הפך לעובדה כל שטות הקפיצה אותנו, אי הנוחות הקטנה ביותר הפכה לסימן מבשר רעות, כל מילה לא במקום התנפחה לטרגדיה.
אז גם הפעם זה התחיל בוויכוח קטן וטיפשי, שהפך לסיום עצבני של שיחת טלפון, והמשך ריב בשיחה אלקטרונית שעלתה לי על נקודה רגישה שהוא יודע שאסור לגעת בה אבל דרך עליה בכל זאת, ובסיום קטוע בגלל השותפה לדירה שנכנסה לחדרי בוכייה ועזבתי הכל בשביל להיות איתה.
פתאום כבר אחרי אחת בלילה והוא עוד לא מתקשר. אני מתקשרת, פגועה למחצה, כועסת למחצה, ונתקלת בקולו השתוי-חייכני, והחצי הפגוע שלי מתחבר לחצי הכועס ומטיח בפרצופו המחייך שאם אני לא מספיק טובה בשבילו, אולי כדאי שימצא מישהי אחרת.
"את זורקת אותי?" כל עצב העולם השתקף בקולו.
"כן", עניתי נחרצות.
ואיך שהטלפון נסגר - התחרטתי. אחרי פחות מחמש דקות התקשרתי לבקש סליחה, להחזיר את המצב לקדמותו, אבל הוא כבר לא ענה.
חלק ב': בבקשה תחזור
שיט. עוצרת לרגע, חושבת מה לעשות, ומגיעה למסקנה שאובססיביות היא הפתרון הטוב ביותר. מתקשרת שוב ושוב ושוב והוא לא עונה. יומיים. האדם שהיה הדבר הכי חשוב לי בתקופה האחרונה, ואני בשבילו, פשוט נעלם לי, ואני לא יכולה לעשות כלום. כלומר, כלום חוץ מלהגיע אליו כשהוא לא בבית, לשים לו זר פרחים עם פתק מתנצל על המיטה וללכת.זה הביא סופסוף את ההתייחסות המיוחלת. מי היה מאמין שפרח עם שם טיפשי כמו גרברה זה מה שיעזור לי? הוא אמר שהוא אוהב אותי, אבל אנחנו לא מתאימים. אני אמרתי שהוא חייב לי לפחות להיפגש.
להילחם על האהבה (בתרגום חופשי, להיות כלבה אובססיבית)
ביום שעבר עד הפגישה הספקתי לקבל שלל עצות, שכל אחת אומרת את ההפך מהשנייה. אז בחרתי את זאת שמצאה חן בעיניי – להילחם על האהבה (או בתרגום חופשי, להיות כלבה אובססיבית). שמתי איפור ובגדים במראה ה"לא השקעתי אבל אני עדיין יפה", שכידוע, לוקח פי שלושה זמן להשיג, ויצאתי לדרך, מוכנה לעשות כל מה שצריך בשביל להצליח.
1. היגיון.
הוא ישב שם, לידי, מקשיב בנימוס קר לכל הטיעונים שלי. הוא כבר החליט מראש, ואין לי מה לעשות בנידון.
2. היגיון ורגש.
"אבל אתה לא אוהב אותי?"
"אני אוהב אותך", הוא החזיק לי את היד, "אבל אנחנו לא חוזרים".
המשכתי להתווכח, לנסות לשכנע. כלום. קיר. יושב לידי האדם שאיתו ישנתי כל לילה בחודשים האחרונים, שחלקתי איתו כל מחשבה, שדיבר איתי על לגור ביחד, אדם שהפך לחלק ממני, שהיה עושה הכל כדי שלא יכאב לי, ופתאום אין לי שום דרך להגיע אליו.
3. בכי.
החלטתי להחליף אסטרטגיה ועברתי לבכי מתוך מחשבה שאני חמודה כשאני בוכה, ושמצד שני, הוא בטוח יעשה הכל כדי שאני אפסיק לבכות, לא?
אז זהו, שלא. הוא חיבק אותי ונשאר נחוש בדעתו.
4. הבטחות מופרכות.
אפילו כשזרקתי מבעד לבכי שאני אעבור איתו לירושלים, אפסיק לעשן, לא אעשה לו יותר סרטים ואסכים להשאיר את הגור של החתולה שלו, הוא לא הסכים. אז בכיתי עוד קצת, ובסוף הוא הלך.
בכיתי עד שנרדמתי. בכיתי כשהתעוררתי. הרגשתי כאבי פאנטום כשחזרתי הביתה והטוסטוס שלו לא היה במקום בו הוא חונה כשהוא בא אליי.
עבר יום. נרגעתי קצת. מצאתי כמה פתרונות. התקשרתי אליו והצלחתי לשכנע אותו להיפגש שוב ולדבר בצורה הגיונית ורגועה. הוא הסכים, אבל ביקש כמה ימי שקט. קבענו באיזה יום ניפגש וניתקנו.
חלק ג': תקופת ההמתנה
חשבתי שזה יהיה מורט עצבים, שאני לא אדע מה לעשות עם עצמי, שאהיה אומללה באופן בלתי נסבל. בסוף דווקא היה נחמד, היה לי זמן לעשות דברים שאני לא מספיקה להגיע אליהם, לראות חברות, ואפילו סתם להתבטל עם ספר.
אלמלא הייתי בחוסר ודאות טוטאלי לגבי למה הוא הסכים בכלל להיפגש איתי (יש סיכוי, או שזה סתם מתוך רחמים?) ואיך דברים ייסגרו, אולי הייתי ממש נהנית מהזמן הזה.
חלק ד': המפגש
הסתובבתי קצת. פאב עם חברה, ביקור בחנות ספרים שהוליד היכרות חדשה ומפתיעה. רגע לפני שעליתי הביתה נזכרתי שכבר לא נשארו לי בגדים, הכל אצלו. תירוץ בנאלי, אבל נכון.
"אני צריכה לקחת ממך בגדים".
"אז בואי קחי".
"אבל הבטחתי לך שעד יום שני אני לא יוצרת קשר".
"זה בסדר."
דהרתי על האופניים במהירות של מטוס סילון, עצרתי ליד הבית שלו להסדיר את הנשימה, בירכתי את עצמי על זה שבמקרה לבשתי חולצה יפה ועל זה שעברו עליי כמה שעות נחמדות אז אני רגועה וחביבה.
שיחת חולין קצרה, אני נחמדה וקלילה. הוא מסתכל עליי במבט שגורם לי להרגיש שהכל יהיה בסדר. אני מעמידה פנים שלא שמתי לב, למרות שמבפנים אני צוהלת, אורזת כמה דברים ומתכוונת ללכת.
"רגע, את רוצה אולי לדבר עכשיו?"
"אתה מוכן כבר? לא צריך עוד זמן?" אני שואלת בלי טיפת ציניות.
"בואי נדבר".
חלק אחרון: סוף טוב
גם הוא התגעגע, דיברנו רציונאלית ומצאנו פיתרון לחלק מהבעיות, ואת השאר טיאטאנו זמנית מתחת לשטיח.
הוא הסתכל עליי שוב במבט הזה שמסתכלים בו על בחורה בהתחלת קשר, כשאתה לא מאמין למזל שנפל בחלקך, וחיבק אותי בשביל כל העולם.
אז עכשיו אנחנו שוב ביחד, זאת אומרת, אני (בלי סיגריות), הוא, והחתול.
באמת שאני צריכה ללמוד לחשוב שנייה לפני שאני פותחת את הפה.
לפנייה לכתב/ת 
