פוצעת את האדישות

צילום של ענת סרגוסטי מ-1987, ילדה מראה סימן מכדור גומי בבטן

התערוכה מעשה מדינה היא תערוכה היסטורית במובן המוחלט של המילה. היא ערוכה בשורות רוחב על פי השנים, מ-1967 עד היום. מעל לטור הכרונולוגי ערוכים צילומים בטורים מקבילים לו. יחד הם יוצרים מבט אל מה שהצילום, בעיקר צילום העיתונות, הביא לפתחה של דעת הקהל ואת מה שזו הפליאה להדחיק.

עיתונות או אמנות

מלבד המחמאות שכבר ניתנו בשפע על התחקיר ועבודת האוצרות שנעשו בתערוכה הזאת, היא מעלה מחדש שאלות שחקר הצילום לא הירבה לעסוק בהן בעשור האחרון: מה תפקידו של הצילום הדוקומנטרי? באיזה רגע הופך צילום עיתונות לאמנות? האם רגע כזה בכלל קיים והאם חשוב להצביע עליו?

ישנם מספר צלמי עיתונות שנתפסים בתודעה הצרכנית המקומית כצלמי אינתיפאדה. מיקי קרצמן, למשל, הוא הגדעון לוי של הדימוי. קרצמן שייך לקבוצה מצומצמת של צלמי עיתונות שהעבודות שלהם קבלו הכשר מטעם הממסד האמנותי והן מוצגות ונרכשות מחוץ לטריטוריה קצרת הימים של דף העיתון. הנוכחות שלו מורגשת גם בתערוכה הזאת, כמו זו של אלדד רפאלי, אבל היא עומדת בקו אחד מתמשך עם צלמים רבים אחרים, חלקם לא מקצועיים. עיון בתערוכה שמאגדת צרור גדול של מבטים מתפצלים אל אותו דבר, יום יום וארבעים שנים, דווקא מעלה מחדש את כוחו החד פעמי של הצילום הבודד. הנה דוגמה: ב-1969 צילם יו אלכסנדר, בהזמנת סוכנות ישראל סאן, ילדה קטנה בשמלת חג משובצת, כובע קש ושתי צמות מבצבצות ממנו, עומדת עם צרור בידה בשמש הקופחת. הצילום נעשה בגשר אלנבי והילדה ומשפחתה היו בדרכם החוצה, לירדן. באימג'-בנק היהודי יש לצילום הזה תקדים שאי אפשר להעלים אותו.

1969, סוכנות ישראל סאן בע"מ

או צילום מהפגנה בבית סחור ב-1988 שצילם צלם בשם אלפרד. מפגינה מצולמת מגבה ברגע זריקת האבן. ידה האחת מוטה קדימה והאחרת אוחזת בזוג נעלי עקב. רגליה יחפות וברך אחת מבצבצת מבעד לשסע אופנתי בחצאית. האם כך נראה אויב?

ילדים, נשים, גברים מתפללים, נעצרים, מוכים, נעל צבאית על צוואר, ידיים קשורות, מורמות, מגוננות על הפנים. המראות החוזרים האלה הם תמצית התערוכה: כרוניקה של קולוניאליזם.

פחות לוחמנית ויותר מורכבת 

לפני שנתיים צילמה לירית לבני להב אשה צעירה במטפחת צהובה לראשה עומדת במחסום. חורף, לגופה מעיל צמר נאה שצווארון החולצה הלבן עולה ממנו. האשה עומדת בזרועות שלובות על חזה ומביטה בחיילים במבט שנראה מרוחק, במקרה הטוב. הצילום הזה הוא אחד החזקים בכל התערוכה וממצה אותה היטב. מעבר לכך, הצילום הזה, כמו רבים מהצילומים של ניר כפרי לאורך השנים, מעידים שוב על התמונה כשיקוף השקפת עולם: ככל שהיא פחות לוחמנית ויותר מורכבת, התוצאה תהיה מרגשת ואפקטיבית יותר.

צילום של לירית לבני להב מ-2005. מחסום חווארה

עניין אחר הוא הכיתובים לצילומים. חלקם הגדול מבאר ומרחיב את המידע סביב לצילום. בקונטקסט של תערוכה היסטורית זה מתבקש ובאופן כזה נשמר, מן הסתם, ההקשר המקורי בתוכו הצילום הופיע לראשונה. תמונת המפגינה במטפחת הצהובה צולמה כחלק מפעילות תיעוד שרוב הציבור הישראלי לא יודע כלל על קיומה. הטקסט הנלווה לה מאפשר מידע ומצד שני גם מכוון את הקריאה: "היא נועצת בחיילים מבט שקט, מרוחק ונוקב, כמי שמבקשת לנתק מגע ולגונן על עצמה פן ידבק בה משהו מהמתנהל סביבה. איננו יודעים את שמה. היא מופיעה אצלם כ'מבוקשת', היא מעוכבת כאן כבר שעה, מחכה לאיש מהשב"כ שייקח אותה".

האם ההסבר תורם? התשובה היא שהוא ודאי מוסיף מידע והקשר, אבל האם הוא הכרחי? ההחלטה לאצור תערוכה היסטורית מאפשרת להציג צילום מלווה בכל טקסט שיתמוך בו. מצד שני, בחלק מהצילומים הטקסט מתאר את נקודת ההזדהות של הצלם עם המצולם כקורבן: "נראה שיותר משהוא מועק ממעצרו ומהאחיזה המפחידה בסודר שלו, הפלשתיני אינו יכול לשמוע את מה שיש לחייל לומר לו, גם לא את קולו. בידיו המורמות לכסות את אוזניו הוא מסמן לו את גבול סמכותו. מעצר כן, מוסר השכל – לא". זהו תיאור של חווייה שרק הסוביקט המצולם עצמו ידע על אודותיה. סוג כזה של כיתובים, שוודאי נוסף לצילומים בתמימות ובהתרגשות, הופך בקונטקסט לתוספת שמיירטת את הצילום למימד צר.

מאז ימי עיתון "חדשות" והביאנלה לצילום, שבהם טבע אדם ברוך לראשונה את מושג הארט כרוניקה, עברו ימים רבים ושינויים עצומים על כל המרחב הקרוי צילום. כוחה של התערוכה הזאת הוא ביכולת שלה לבוא אל הדיון הזה עם הוכחות ולאו דווקא בתוכחות המצולמות, ביכולת שלה לזהות את הפונקטום (מושג שטבע רולאן בארת עבור דימויים טראומטיים שמצליחים לנקב את מעטפת המגן של האדם המודרני ו"לפצוע" אותו) בתוך הבנאליות של הקהות.

• "מעשה מדינה 1967-2007" אוצרת: אריאלה אזולאי.  גלריה מנשר, רח' דוד חכמי תל אביב.עד ה-13.7.07