דיאטה לג'אנק התקשורתי
כיצד הפכה התקשורת לזירה רומאית שבה בכל שבוע נזרק מישהו חדש ללוע האריות?
לפעמים אני מרגיש כאן כמו בהרקדה המונית. האווירה דביקה, הרגליים כושלות, הגוף מזיע, אבל בסך הכל "עושים חיים”. פעם רקדנו "בקטנה”, והמרקיד היה איזה יאצק של התנועה. היום זה כבר טראנס-הורה והדי-ג'יי, שמשגע לכולנו את השכל, היא תקשורת ההמונים.
בעידן שלפני מהפכת התקשורת היינו 'שפוטים' של מקסימום שתיים-שלוש אופרות סבון והתייצבנו בדום מתוח רק ל"סיבה למסיבה” של סוף השבוע. היום גם תכניות החדשות הפכו לבידור ממכר. הנה, או-טו-טו תסתיים הטלנובלה הפתלתלה "סקס, שקרים ואישיות ציבורית”, שריתקה ובלבלה יותר מהסופרנוס. אין בי עדיין וודאות מי הטוב ומי הרע, מי המנצל ומי המנוצל, ובעצם, למרות שפע הכתבות והמאמרים, עד לרגע זה איני יודע מה בדיוק התרחש. אני רק יודע שהיה "אקשן” והרבה יצרים ורגשות.
אני מודה שלאורך פרקי הסדרה שיניתי אינספור פעמים את דעתי ואת מוקד הזדהותי. נדחיתי ואהדתי חליפות את רמון, החיילת המוטרדת, קצב, גילה, א', כ', המשטרה, הפרקליטות, היועץ, הדוברים, התקשורת, וכל יתר השחקנים והניצבים. הייתי פמיניסט ושוביניסט, רציתי גם דם וגם רחמים, נקם ומחילה. ואני עדיין דרוך לקראת ה"גרנד פינאלה”, שיבוא או שלא.
גם השעשועון הפוליטי הקודם, “הכה את המנהיג” הדביק אותי למסך ולעיתון. אין מה להגיד, מעונה לעונה זה נעשה מהיר, דחוס ודרמטי יותר. בסבב הנוכחי היה "הרבה דם”, ותוך מספר מצומצם יחסית של פרקים חזיתי בפה פעור בחיסולם המתוקשר ומתוזמר של שני גיבורי-על טרגיים (פרץ וחלוץ). וכאילו זה לא הספיק גם בשני קמבקים מפתיעים של גיבורי הפרקים הקודמים (ברק וביבי). וכמובן גאידמק הנפלא. אין ספק, ז'אנר בידורי סוחף, שלא הפסיק להפתיע ובוודאי עוד ידהים. מה שבטוח לא מצ'עמם.
אבל עכשיו ברצינות, תעצרו לרגע ותשאלו, מה קורה כאן? מה זה הטירוף הזה? כיצד קרה שהחיים נצבעו בצהוב וכולנו נעשינו רכילאים שמכורים לעוד פיסת מידע זולה? כיצד הפכה התקשורת לזירה רומאית שבה בכל שבוע נזרק מישהו חדש ללוע האריות, לצהלת הקהל צמא הדם.
כיצד עוצרים את הסחף וחוזרים לשפיות? התשובה כלל אינה פשוטה. לא רק משום שכבר התמכרנו, אלא משום שתקשורת היא תמצית הדמוקרטיה ומשום שלצד התוצרים המכוערים התקשורת גם מייצרת דברים נפלאים, מחייה ומטייבת מאד את חיינו.
הפתרון טמון אפוא קודם כל בנו - הצופים, הקוראים, המאזינים, הגולשים. נצטרך לשכלל את המוניטורים שלנו, כדי שנוכל להפריד ביעילות בין המוץ לתבן התקשורתי וכדי שנהיה נתונים פחות למניפולציה רגשית ושכלית שמפעילים עלינו. נצטרך לפתח איפוק וריסון מפני הג'אנק פוד התקשורתי כדי לשמור על עצמנו מלהיגרר ולהתמכר. זה האתגר הגדול של העידן החדש שבו אנו חיים. אנו כבר לומדים לעשות זאת בתחומים רבים אחרים. למשל בתחום הקניות והמזון. בקיצור, נצטרך להתחיל בדיאטה תקשורתית, לבחון היטב מה מאכילים אותנו ולבקר ולהעניש את המרעילים.
פרופ' עוז אלמוג הוא מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
