איגי פופ השתולל, רקד, הזיז את הידיים, את הרגליים, ואת האגן שלו בשלל תנועות מוזרות, העיף את המיקרופון לאוויר, הנחית את המיקרופון על הרצפה והכניס אותו עמוק לתוך המכנסיים נטולי התחתונים, אותם גם כמעט והוריד לגמרי, צעק, שפך על עצמו עשרות בקבוקי מים, קפץ במקום והכל בשיא המהירות, בשיא האנרגיה ובשיא השיגעון"
איגי פופ לא יכול היה להתאפק. כבר בתחילת ההופעה הוא סיפק לצופים את מה שהם ידעו שעומד לקרות, וקפץ ישירות מהבמה לתוך הקהל. יש אלף דרכים לתאר את מה שקרה אמש (מוצ"ש) על הבמה בביתן 1 שבגני התערוכה, אבל על פי הקלישאה המפורסמת - הייתם צריכים להיות שם כדי להאמין.
פופ. אליל (צילומים: ירון ברנר)
עם התו הראשון של " Loose", השיר שפתח את ההופעה מתוך האלבום השני של הסטוג'ס "Fun House ", פופ, בן 60, פתח בטירוף הקיצוני שלו: הוא השתולל, רקד, הזיז את הידיים, את הרגליים, ואת האגן שלו בשלל תנועות מוזרות, העיף את המיקרופון לאוויר, הנחית את המיקרופון על הרצפה והכניס אותו עמוק לתוך המכנסיים נטולי התחתונים, אותם גם כמעט והוריד לגמרי, צעק, שפך על עצמו עשרות בקבוקי מים, קפץ במקום והכל בשיא המהירות, בשיא האנרגיה ובשיא השיגעון.
אנרגיות מחשמלות על הבמה
לאחר שיר הפתיחה פופ והסטוג'ס ממשיכים עם "Down On The Street", "1969" ו-" I Want To Be Your Dog" (השיר איתו גם סיים את המופע), והטירוף על הבמה גם הוא נמשך. אבל שיאי האנרגיה במהלך ההופעה לאו דווקא נרשמים על הבמה אלה במרווח הקטן שבין השורה הראשונה לבמה. מרווח אליו מחליט פופ לרדת בכל כמה דקות, להשתולל עם הצופים ולתת להם את המיקרופון. כשפופ עומד על הבמה עומדים מתחתיו כעשרה מאבטחים, וכשהוא יורד לעבר הקהל, הם מתרבים פי שתיים. הקהל במקום מזהה במהירות את התקרבותו של פופ אליו ונוהר לעבר השורות הראשונות.
מטריף את הקהל, מלחיץ את המאבטחים
רגע שיא נוסף מגיע במהירות, ועוד לא נכנסו לחצייה השני של ההופעה. במקום לרדת לקהל פופ מחליט להביא את הקהל אליו וצורח לעבר הצופים ומבקש מהם לעלות על הבמה. באותו הרגע מתחילה מהומה ענקית על המחסומים שבקדמת הבמה. האנשים כולם מנסים לקפוץ מעבר לגדרות ולהגיע אל הבמה. אבל המאבטחים שלא הספיקו לקלוט מה פופ צעק במיקרופון, לא נותנים לצופים לעבור וידיים נשלחות לכל עבר.
רץ על הבמה
אחרי דקה או שתיים, פופ עוצר את המוזיקה ומסביר למאבטחים שהכל בסדר ושיתנו לקהל לעלות איתו על הבמה. כ-50צופים עולים על הבמה להשתגע עם המשוגע הראשי, כשלידו עומד המאבטח האישי שלו, שמדי פעם הודף את אלה שמעט מגזימים בקרבתם. הקהל על הבמה נשאר לשני שירים וביחד עם איגי לא מפסיק לזוז. "תודה לפאקינג רקדנים של תל-אביב", צועק פופ אחרי שהם יורדים.
למי אכפת מהסאונד?
למרות שאי אפשר להוריד את העיניים מפופ, צריך להתייחס גם לשאר החברים על הבמה. בכל השירים מייק וואט
האגדי וסקוט ורון אשטון ניגנו בשיא ההתלהבות. אמנם הם לא זזים כמו פופ, הם כמעט ולא זזים בכלל, אבל אפשר להרגיש שכל הצלילים יושבים להם בבטן. סקוט על התופים שומר על הקצב מהר מהר ויציב, רון מייצר סולואים פסיכדלים וקיצוניים, ווואט על הבס מחזיק את הקצב בביצים, ופורט על הגיטרה בשיא החוזק והעצבים.
פאנקיסט ניצחי
תאמינו או לא, אבל יש בהופעה המטורפת הזו גם דברים לומר עליהם חבל. בעיקר חבל שמבחינת כמות צופים ובאזז מקומי, איגי פופ קצת התפספס הפעם, עוד יותר חבל כשמדובר במופע האיחוד ההיסטורי של הסטוג'ס, ורק אלפים ספורים הגיעו לביתן 1.
אז יכול להיות שבימים אלה פופ לא ממש פונה להרבה אנשים, למרות שבקהל אפשר היה למצוא אנשים בכל הגילאים, מילדים ועד לפנסיונרים. יכול להיות שעם מבול ההופעות מעבר לים שנוחת עלינו הקיץ הזה, איגי נשאר פחות מסקרן והצופים מעדיפים להשקיע את כספם במופעים אחרים, ויכול להיות שאם לקהל היה פחות או יותר מושג מה הוא הולך לקבל במופע, פופ והסטוג'ס, בלי להגזים, היו יכולים למלא את פארק הירקון.
מתעוות וזז
חבל גם שהסאונד במקום היה קצת בעייתי. הצלילים הגבוהים יצאו מכלל שליטה, ועם כל ההתלהבות, העומדים בשורות הראשונות זכו לכאב אוזניים מאסיבי.
אבל האמת - למי איכפת? פופ והסטוג'ס עשו את מה שהם עושים הכי טוב - פאנק. ורק ככה אפשר לחגוג את המוזיקה הזו. האנרגיה העצומה שזרמה בהופעה זו, האפילה על כל חיסרון קטנטן שיכול היה לבוא. וכך, כנראה, סיפקו פופ והסטוג'ס את המופע המרשים ביותר הקיץ הזה.
_a.jpg "מטורף צילום: ירון ברנר")
_A.jpg "משוגע צילום: ירון ברנר")
_a.jpg "וואט. דווקא רגוע צילום: ירון ברנר")
_W.jpg)
_W.jpg)
-w.jpg)
_W.jpg)
_W.jpg)
_W.jpg)
