לכל חומה יש שני צדדים

"Challenging Walls", פרויקט אמנותי חדש שיושק השבוע בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים, מבקש להפוך 60 מטרים מחומת ההפרדה באבו דיס למסך דו צדדי שיקרין בו זמנית בצד הישראלי ובצד הפלסטיני מיצגי מולטימדיה של יוצרים שחוו באופן אישי חיים לצד חומות. את הפרויקט יזמו במשותף האמנית הישראלית רות צונץ, האדריכלית ענת משה והאמן הגרמני מיכאל רייץ בשיתוף עם יוצרים מצפון אירלנד, קפריסין והרשות הפלסטינית. 640 תמונות סטילס בגודל אדם יוצגו על החומה במשך 20 דקות. הצילומים יתארו את חיי היומיום משני צדי החומות של ארבע מדינות עד טשטוש ההבחנה מיהו מי. ישראלים ופלסטינים יצפו במיצג בו זמנית משני צדדיה. אם נצליח להסיר את החומות המנטליות בין שני הצדדים, חשבה צונץ, נצליח להתגבר על הפחד והייאוש המפרידים בין שני העמים כמו גם על החומה הפיזית עצמה. המתגוררת מזה כעשרים שנה בברלין. אבל במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, שיתופי פעולה שכאלה אינם דבר מובן מאליו.

עבודה של רות צונץ

הולדתו של הפרויקט, כך מעידים הצדדים, לוותה בהתלבטויות ושאלות. "הבעיה הקשה היתה למצוא פרטנר פלסטיני שמוכן לעבוד עם ישראלים", אומרת צונץ, שנתקלה לאורך חודשי ההכנה של הפרויקט בלא מעט דלתות שנטרקו, "זה הוליד שאלות לגבי איזה עתיד אפשר לייצר בלי דיאלוג. במובן זה מדובר בפרויקט בהחלט אתגרי". צונץ התעקשה למרות הקשיים לא להרים ידיים. "באחד הביקורים ברמאללה אמרו לי שאני עושה פרויקטים אמנותיים בשעה שהם סובלים וחשבתי, זה נכון, אבל מה עדיף: לעמוד בצד ולא לעשות כלום? ברור לי שאמנים לא חותמים על הסכמים אבל אני באמת מאמינה שיש לנו את היכולת להבקיע בקיעים ולחבר בין אנשים".

נמאס לה לפתוח את העיתון ולזהות את "הצד השני" אך ורק באמצעות דימויי מלחמה. "אנשים משני הצדדים חיים במחשבה ששם יש אויב ולא שכן. גם כשפותחים את העיתון הזיהוי יהיה תמיד של ילד שזורק אבנים ומחבל או של חייל עם טנק, נשק ומדים. אימג'ים יוצרים תרבות ואנחנו ביקשנו לפתח פרויקט שיראה גם צדדים פחות מוכרים, ביקשנו למצוא את הדומה והשווה שהיום אין לאנשים יכולת לראות אותו כיוון שהם קרובים מדי לסיטואציה, ביקשנו להסיר את המסכה של האויב, לפורר את הסטיגמות ולהראות את בני האדם", היא אומרת. צונץ עבדה במשך חודשים עם האמן הפלסטיני סטיב סאבלה המחלק את זמנו בין ירושלים ללונדון. "הוא מצלם תמונות מלאות אופטימיות, צבע וגלאם, מה שגורם לך להתאהב במצולמים שלו", אומרת צונץ. העבודה הזוגית שמציגה בערבוביה תמונות של סאבלה וצונץ, מבקשת למצוא ביחד זווית חדשה להתבוננות. "ברגע שנדבר אחד עם השני ונקשיב, נבין יותר ונפחד פחות", אומרת צונץ, "אני יודעת שזה יכול לקחת שנים אבל הפרויקט הזה זורע זרע".

עבודה של סטיב סאבלה 

נושא הזיכרון והזהות מעסיק רבות את סטיב סאבלה, 32, שמודה כי ניגש לפרויקט המשותף עם לא מעט הסתייגויות. "מעבר לזה שאני אוהב לעבוד לבד, פרויקטים של שלום די מגעילים אותי", הוא אומר, "אני לא אוהב להיות מרכיב בתזה של מישהו ולכן ברוב המקרים אסרב לקחת בזה חלק כי בשבילי זהו פסטיבל כיבוש שמשתמש בזהות שלי בשביל להתנקות. זו הפעם הראשונה מאז תקופת הלימודים שלי בבית הספר לצילום במוסררה שאני עובד ביחד עם אמן ישראלי ואני חושב שהסכמתי להשתתף בפרויקט הזה כי הוא אחר. הוא מדבר בשפה בינלאומית ונוגע לא רק בישראל ופלסטין. הוא מבקש לשבור את הסטריאוטיפים".

למה הכוונה בשבירת סטריאוטיפים?

"התמונות שלי מראות את הפלסטינים אחרת ממה שהעולם רגיל לראות. אני מצלם את היופי שביומיום, את כל מה שטוב ויפה לעין. אני משרטט יופי שקיים והעולם בוחר שלא לראות. אני מראה את הצד הלא נראה של הפלסטינים וחשוב לי שהישראלים יראו אותו. אני אתן לך דוגמה. 32 שנה אני חי בעיר העתיקה בירושלים שאמורה להיות עיר שבה חיים ביחד ישראלים ופלסטינים. כשאני עולה על מונית והנהג מגלה שאני פלסטיני הוא נדהם. בדרך כלל אומרים לי שאני לא נראה פלסטיני. ישראלים לא מאמינים שיש פלסטינים נורמלים, התמונה המנטלית שמצטיירת היא של מישהו שנראה זבל, לא מדבר שפות ונטול השכלה. זו תמונה שאני חי אותה והיא תישאר כל עוד החומות המנטליות קיימות. דו קיום הוא אשליה בינתיים".

עבודה של סיביל ברגמן 

אז מה תפקיד האמנות בתוך כל זה?

"אני לא יכול לשחרר את ירושלים או את פלסטין, אבל אני כן יכול לעבוד על התת מודע ולנסות להזיז באנשים משהו קטן. לא נראה לי שאמנות משנה מציאות אבל היא חשובה לא רק ברמה האסתטית אלא ברמה הקונספטואלית שמתעסקת בזיהוי בעיות חברתיות".

סאבלה מודע היטב להתנגדות של קבוצות נרחבות בקרב החברה הפלסטינית לציורים על החומה ושימוש בחלקים ממנה ליצירות אמנות. "יש כאלה שחושבים שביטויים אמנותיים על החומה מייפים אותה", הוא אומר, "אני לא רואה את זה ככה. אני שונא את החומה הזו ולכן אני מעלה דרך העשייה הזו שאלות לגביה. העיקר מבחינתי הוא לדבר על הסבל וגם כשהתמונה יפה אפשר דרכה לראות את הכאב".

עבודה של כריסטופר היני 

פלסטינים זו לא סטטיסטיקה, הם בני אדם

לפרויקט "Challenging Walls", שממומן על ידי הנציבות האירופית, שותפים בין היתר אוניברסיטת אולסטר בצפון אירלנד, אוניברסיטת אל קודס, שגרירות גרמניה בישראל, מכון גתה וגם גופים ישראליים כמו סינמטק ירושלים, מכללת שנקר וקרן ירושלים. יוזמי הפרויקט חששו בתחילה מפני פניה למוסדות ישראליים הנתמכים על ידי המדינה בשל קריאות פלסטיניות לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל, אך התרצו.

"חשבנו שככל שנצרף ליוזמה הזו פרטנרים בעלי שם מוכר, כך נסמן שיש תקווה", אומרת צונץ. סאבלה מצדו מדגיש: "אני חושב שהתוצאה חשובה יותר מהכל. אם נצליח להגיע לליבו של הצופה ולהפיל את החומות המנטליות, הצלחנו. אז נכון, יכול להיות שזה יכאב לכמה פלסטינים שהפרויקט נתמך על ידי כסף ישראלי, אבל אם המטרה טובה ולא הרסנית, למה זה חשוב?".

סאבלה יודע שהוא הולך על חבל דק אבל אומר בביטחון: "אני מתנגד לחרם האקדמי והתרבותי. אני לא אעבוד עם כל ישראלי שניגש אליי אבל מצד שני אין לי שום בעיה להציג גם בלב תל אביב כל עוד אני נשאר עצמי. אני לא עושה אמנות רק בשביל הפלסטינים. אני לא אמן שיוצר רק לרמאללה. אני מכוון לפריז ללונדון, לברלין וכן, גם לתל אביב".

"הייתי רוצה שזה יזיז משהו בפנים, שזה יגרום להם להבין שיש בני אדם בצד השני שחיים בעולם אחר לגמרי, עולם שנבנה אצלכם בראש במשך 60 שנה. הייתי רוצה שזה יגרום להם לחשוב כי אנשים שכחו איך לחשוב ואיך להרגיש. אנשים הפכו להיות חסרי רגש מול עשרות הרוגים. פלסטינים זו לא סטטיסטיקה, הם בני אדם".

במקביל לתערוכה יארח מכון ון-ליר בירושלים ביום ד', 11 ביולי, כנס "חומות הפרדה ויצוג תרבותי". בשעה 21:00 יצאו הסעות ממכון ון ליר למתחם המיצג באבו-דיס. למחרת יצאו הסעות למתחם בשעות 19:00 ו-20:30 ממלון מצודת דוד.