ישראלית בארץ חיזבאללה: בדיוק שנה אחרי המלחמה הגעתי ללבנון כשליחת העיתון "או-גלובו" הברזילאי. את המילה ישראל אסור להזכיר, אפילו את תגי הבגדים גזרתי בקפדנות כדי שלא תופיע בטעות אות בעברית. כדי לבקר בכפרי דרום המדינה צריך לקבל אישור מחיזבאללה. "מאיפה את?" שאל איש הארגון, אני שעליתי לישראל לפני כמה שנים, התפללתי שהוא לא ירגיש את הרעידות שברגלי הישראלית שעומדת מולו.
שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה ובכפרי דרום לבנון רואים את ההרס בכל מקום. החיים בכפרים טרם שבו למסלולים, זרם המים לחלק מהבתים מנותק וגם אספקת החשמל משובשת. מי שכן התאוששו הם לוחמי חיזבאללה שנמצאים בכוננות שיא לקראת עימות אפשרי נוסף עם צה"ל. כלי נשק משוכללים שהגיעו מאיראן מאז הפסקת האש, כבר מוכנים להפעלה נגד ישראל.
בבירת השיעים בדרום לבנון, בינת ג'ביל, לפחות 70 אחוז מהתושבים עזבו את הכפר. למרות עשרות דגלי חיזבאללה שתלויים בכל מקום ומאות כרזות הניצחון בכבישי הדרום אי אפשר להבחין בנוכחות גלויה של פעילי חיזבאללה. ברחובות הכפר לא רואים חמושים, מיקום הנשק הרב ידוע רק לבכירי הארגון.
למרות זאת, חיזבאללה פוקח עין על כל תנועה חשודה. צעירים רכובים על קטנועים מסתובבים ברחובות בינת ג'ביל. כמה תושבים אומרים שהם אנשי חיזבאללה והחלטת האו"ם לא תוציא אותם משם.
"אנחנו חיזבאללה. מה שישראל לא מבינה זו העובדה שהלוחמים שלנו הם אוכלוסיית המקום. הם אנשים שעובדים בחקלאות, בעיקר במטעי טבק וזיתים. במהלך השנים הם הבינו שישראל הינה האויב של העם הלבנוני. הם מאמינים בדרך של נסראללה כדי להגן את לבנון מאינטרסים הציוניים והאמריקנים. במקרה של מלחמה, אותם חקלאים יתפסו את נשקם, לאחר שיקבלו הוראות והם ילחמו למען כולנו. לעולם לא יצליחו לסלק את חיזבאללה מדרום לבנון", אמר אחד מתושבי הכפר, העובד בבית הארחה היחיד בכפר.
כשנסיתי לדבר עם תושבים אחרים, איש חיזבאללה קטע את השיחה. "תפסיקי מיד. אנחנו לא מרשים לדבר עם התושבים"", הוא נבח עלי. איש חיזבאללה, שנראה זועם, לקח אותי לפינה והסתכל עלי עמוק בעיניים. החקירה התחילה שוב: מאיפה באת? באילו מדינות ביקרת? אסור היה לי לטעות והייתי חייבת לשקר. זה היה עניין של חיים או מוות. אילו האיש היה יודע שאני מישראל, הייתי בצרות נוראיות.
בינת ג'ביל היא ללא ספק הכפר שספג את המכה הקשה ביותר במלחמת לבנון השנייה. עד היום יש אספקת חשמל למשך שמונה שעות בלבד, המים מגיעים ממיכליות וממשאיות שמגיעות מצור וצידון. רק לפני כמה שבועות הסתיים באזור ניקוי השטח מנפלי פגזים. קטאר וארגונים אירופיים הבטיחו כסף לבניית בתים חדשים, אך העבודות טרם החלו. לאיש אין עבודה בכפר, אבל התושבים מתחילים לחזור לאט לאט - כי חיזבאללה מבטיח עשרת אלפים דולר לכל משפחה.
מנהל פיקוד העורף בצור, עבאס גאריב, אמר שדבר לא השתנה בשנה שחלפה. הוא היה בבניין הפיקוד שהופצץ על-ידי חיל האוויר ושכב ארבע שעות מתחת להריסות. הוא מאמין שהסיבוב השני בין חיזבאללה לישראל לא יאחר לבוא. "אחרי שנפגעתי, אני כבר לא מאמין באדם. אנחנו עובדים כל כך קשה כדי להציל חיים ופתאום שמתי לב שלחיים אין שום ערך במזרח התיכון", אמר. "אנחנו מרגישים פגועים. יש לנו ממשלה שלא מסוגלת לשמור עלינו".
- הכתבה הבאה מחר: ביירות שאחרי המלחמה. דיווח נרחב אודות מסעה של רינת מלכס אפשר לקרוא היום ב"ידיעות אחרונות".
