| |
ברירת ברגותי: שוב מתמכרים לאשליה
יש להניח לפלסטינים להצמיח מתוכם את מנהיגם הבא, נקי מהרבב המשת"פי - ולאו דווקא רוצח או אסיר
|
עדכון אחרון: | 10.07.07, 00:14 |
|
|
סגן שר הביטחון היוצא אפרים סנה, דווח כאן,
עלה לרגל לתאו של מנהיג הפתח בגדה, מרואן ברגותי. העובדה שבכיר ישראלי נפגש בכלא "הדרים" עם רוצח המרצה חמישה מאסרי עולם פחות מטרידה; תמוה יותר שסנה נפגש עם מנהיג שאיננו איש של שלום, כי אם פעיל פתח שחיבל קשות בהסכמי אוסלו, שהיה תוקפני ביחסו אלינו יותר מערפאת ושיחסו בעתיד עוד צפוי להיות קיצוני מהחמאס.
החיפושים אחר מנהיגים פלסטינים "מתונים", שיהיו נוחים לישראל, שימליכו כביכול את עצמם על השטחים ויזכו לתמיכה שקטה של ירושלים, כבר היו בעבר. מדוע אם כך איננו לומדים מההיסטוריה? מה מניע אפוא פוליטיקאים ישראלים לחזור שוב ושוב על טעויות העבר? הרי כל החיזורים הללו הסתיימו בכישלון, חלקם אף ברצח צפוי מראש של הפלסטינים המחוזרים.
זאפר אל-מסרי למשל, שנענה לחיזוריו של הממשל הישראלי והסכים להתמנות לראשות עיריית שכם, נרצח במארס 86' על-ידי חברי ארגונו של אבו-נידאל. בגילוי דעת שפרסם הארגון הוא נימק את הרצח בכך שמי שעמד מאחורי מינויו לראשות העירייה היה ... אפרים סנה, תת-אלוף, אז ראש המינהל האזרחי בשטחים.
האם ראוי שברגותי כלל ישוחרר? לא החובה שישלים את ריצוי עונשו צריכה להתנוסס לנגד עינינו, שכן ישראל הרשמית כבר לחצה את ידיהם של בכירים באש"ף, שנוכח עברם הטרוריסטי, נראה ברגותי כעבריין עבודות שירות. יכול ברגותי להיות חלק מעסקה לשחרור חיילינו החטופים בלבנון, או לשחרור גלעד שליט או אפילו יונתן פולארד. ברם, הרעיון לשחררו מהכלא כדי "להמליכו" על הגדה, הוא רעיון עוועים שאין ולו מעט תבונה מאחוריו. מדוע?
תם עידן ה"שריפים". אחרי הפארסה של קריסת מנגנוניו הביטחוניים של מוחמד דחלאן ברצועה, מי שכונה לאורך שנים "השריף של עזה" והתגלה כצ'ק פלסטיני ללא כיסוי ישראלי, אסור יהיה להמר עוד על "אנשים חזקים" בחברה הפלסטינית. אותם גורמים ישראלים, ששיווקו את דחלאן כמנהיג הבא של הפלסטינים, הם הם הקמפיינרים של ברגותי, המגדירים אותו הפעם כ"שריף של הגדה"; כ"נלסון מנדלה של השטחים". הרי ברור לכל שהחברה הפלסטינית המידרדרת דאגה לפורר את מוסדותיה המסורתיים עד דק, והיום אין מנהיג סוחף ומתון בפלסטין.
תם עידן הסמלים. אחרי שהמון פלסטיני זועם צעק "מוות לאבו-מאזן", ואחרי שאספסוף עזתי מוסת בזז את מעונו של הסמל הגדול יאסר ערפאת, ואחרי הטבח המזוויע באנשי הפתח, בו נרצח הסמל של "האחדות הפלסטינית המפורסמת", גם בשטחים מבינים כי תם עידן הסמלים הלאומיים. החברה הפלסטינית, כך מתברר, תיאלץ ליצור לה סמלים חדשים, ריאליים יותר, אוניברסאליים יותר ופלסטיניים פחות.
תם עידן ההמלכות. המציאות בשטחים מראה שמי שמשוחרר
ביוזמת הממשל הישראלי - דבק בו כתם המשת"פ, וככזה - או שיהווה מטרה לחיסול, או שייעלם בתהום האלמוניות או שיהפוך קיצוני משהיה רק כדי להסיר מעליו את הרבב המשת"פי. שחרורו מהכלא בטרם עת, רק משום שישראל מחפשת לה פרטנר נוח למשא-ומתן על עתיד השטחים, יכתים את ברגותי ללא ספק בכתם "המשת"פ האולטימטיבי". ישראל כבר "המליכה" בתחילת שנות ה-80 את "אגודות הכפרים" בגדה המערבית, וכבר תמכה בכמה מנהיגים מקומיים וראשי עיריות שבכתבי המינוי שלהם נכללה גם תעודת הקבורה.
דרוש דפוס חשיבה חדש. ככל שמדובר בסוגיה הפלסטינית, מדיניות ישראל חייבת להשתחרר מדפוס ה"חשיבה במשוואות". צריך להפסיק לדבוק בטקטיקות אנכרוניסטיות כמו "הצבת משקל נגד", קרי: אם חמאס שולט בשטח והוא לא לרוחנו, נציב מולו כמשקל נגד את מרואן ברגותי. אמת נכון, התמונה העולה מן השטחים איננה מבשרת טובות: התעצמות החמאס, רפיסות הפתח, האנרכיה ברחוב וכיו"ב אינם סימנים לתקווה. למרות כל זאת, וחרף אילוצים מדיניים ואחרים, יש להתאזר בסבלנות. החלופה בדמות התערבות אקטיבית ומהירה רק כדי "ליצור מומנטום", רק כדי לקבוע מי יהיה המנהיג הפלסטיני הבא - מעולם לא סייעה לישראל. כשהפלסטינים כחברה, כעם, יבינו ב ע צ מ ם שרק מנהיגות אותנטית מתונה תועיל להם לצאת מהמבוי בו הם מצויים, הם עשויים להצמיח מנהיגות כזאת. הבה נניח להם להצמיח מתוכם את מנהיגם הבא, וזה לא חייב להיות דווקא רוצח או אסיר.
| פרסום ראשון: | 09.07.07, 23:41 |
|
