הקאמבק של (קורבנות) השלום
החנינה למבוקשים ובואם הצפוי של חוואתמה וקדומי מבשרים גל גדול של טרור בערי ישראל
הבדווי הירדני-הנוצרי, נאיף חוואתמה, מעולם לא האמין במדינה פלסטינית כמטרה בפני עצמה. כחבר בתנועת הלאומנים הערבים וכמרכסיסט נאמן עד היום, הוא האמין וככל הנראה ממשיך להאמין, כי "שחרור פלסטין" הוא חלק משחרור המולדת הערבית הגדולה מעול המערב, וארה"ב בראשו, ומן המשטרים משתפי הפעולה עם המערב.
חוואתמה הוא אויבם של המשטרים במצרים, בירדן ובערב הסעודית ולכן אין תמה שמקום מושבו הקבוע, אשר אליו ישוב מ"פלסטין", הוא בדמשק. כך, סוריה המעניקה בית חם לחמאס מהווה מוקד פעילות גם לתנועות מרכסיסטיות-רדיקליות כמו ה"חזית הדמוקרטית" ואנשיהן. חוואתמה הגה את "תוכנית השלבים" של ערפאת, כאשר עוד ב-1974 חיווה דעתו, אשר הייתה לקו הרשמי של אש"ף, כי אין להשקיע מאמץ צבאי במלחמה בישראל כל עוד האחרונה תיוותר בתהליך מדיני על נכסים אסטרטגיים, ורק עם תום השלב המדיני ראוי יהיה להפעיל את הכוח הפלסטיני.
אם הזמנת חוואתמה, שמוצאו בירדן, היא בבחינת פרס לטרוריסט האחראי למאות הרוגים בארץ ומחוצה לה, הרי הזמנת קדומי הפלסטיני מהווה נסיגה אמיתית של מדינת ישראל הרשמית ממדיניות אוסלו וההסדרים עם הפלסטינים. קדומי, שהיה בעבר איש ה"אחים המוסלמים" (אמהּ המיתולוגית של תנועת חמאס), הוא האחרון ממייסדי ארגון הפתח שנשאר בחיים.
קדומי נחשב בקרב הפלסטינים לאדם הגון במיוחד, על רקע נטיות אחרות של מנהיגים פלסטיניים רבים, ומעולם לא שינה דעתו: אין להסכים לכל מחווה, פשרה או הסכם עם ישראל. למרות דעותיו אלה הוא עדיין מייצג את אשפ בפורומים בינלאומיים וממשיך לכהן כראש המחלקה המדינית ("שר החוץ") של אש"פ. בעבר כבר אישרה ישראל את הגעתו לעזה, שם פעל ברוח דעותיו.
כאשר מצרפים את החנינה למבוקשי הפתח, לאישור הגעתם של חוואתמה וקדומי, מתקבל תמהיל המזכיר במידה רבה את תוצאות עסקת ג'בריל מ-1985: גם כוח האדם וגם ההכוונה האידיאולוגית והאסטרטגית מקבלים עתה יד חופשית לעימות המזוין הבא עם ישראל. אין אלא להצטער ש"מחוות" אולמרט לאבו מאזן מבשרות גל גדול של טרור העלול לסחוף עמו גם את מחמוד עבאס, ממשלתו ושלטונו בשטחי הרשות הפלסטינית.
פרופ' בליי הוא ראש המחלקה לפוליטיקה של ישראל והמזרח התיכון במכללה האקדמית יהודה ושומרון
לפנייה לכתב/ת 
