המציאות הווירטואלית היא המציאות היחידה

פעם היינו הולכים לסרטים לכדי לברוח לזמן קצר מהמציאות הממשית. הסייברספייס הפך את היוצרות, הוא שאב אותנו, ולעיתים אנחנו מגיחים משם אל הממשי. הדבר בולט במיוחד בעיתות משבר, דוגמת מלחמת לבנון השנייה, בה צפינו בשידור ישיר בטלוויזיה גלובלית, במחשב המרושת ובטלפון הסלולרי, במוות, הפצצות והרס.

מבטנו הועתק אל קסדתו של החייל המסתער בשדה הקרב, ולחרטום הפצצה החכמה במעופה לתוך חלונו של בית בדחייה בבירות, שהפסיק להתקיים לאחר הפגיעה, והפך ל"רעש לבן" טלוויזיוני, הד רחוק של המפץ הגדול. המלחמה הפכה לעוד סדרת ריאליטי אינטראקטיבית בזמן-אמת המשלבת ריקודים, שירים, חידונים, ורואי נסתר, שפרקיה מוצגים יום-יום ושעה שעה על המסכים הגלובאליים.

הצופה והגולש משתתפים פעילים

המסך פוצל, לחלון שעוקב אחר שיגור ומעוף של טיל מדרום לבנון, בדרך לפגיעתו הקטלנית בחיפה. ובסמוך, נצפתה נעילת הכוונת של פצצה חכמה ששוגרה ממטוס חיל האוויר, והפגיעה בזמן אמת במשגר בצד הלבנוני. התמונה לוותה במבזקי טקסט מידיים של אולמרט ונסראללה, כאשר ברקע נשמעת שאגת אזעקה, שהקפיאה ומתחה אינסופית את האירוע, שסופו פיצוץ שהחריד את התודעה והגוף, שנדחסו לתוך ייחודיות מתגוננת.

הצופה והגולש הפכו למשתתפים פעילים במופע הריאליטי בחוג סגור בתפקיד במאי, שחקן ומפיק, המדווחים בזמן אמת ממקום ההתרחשות, באמצעות הווידיאו-פון שברשותם. הסייברספייס הופך לממשק להודעות SMS, דוא"ל, שיחות ותמונות וידאו בזמן אמת, היוצר לחץ על מקבלי ההחלטות בצבא ועל קובעי המדיניות, שמנטרים אף הם בזמן אמת את רחשי ליבו של קהל בוחריהם המרושת.

המרחב-זמן שנדחס הופך את חייו של כול גולש ל"אמנות סביבתית", אינטראקטיבית רבת משתתפים "וירטואליים", משחק מחשב, בו הוא מפעיל באמצעות הגדג'טים האלקטרוניים את סביבתו, מאנשים ועד טילים הפוגעים באויב "וירטואלי" מרוחק.

הכל זה וירטואלי

הסייברספייס הוא שלוחה של מערכת העצבים המרכזית שלנו. המרחב הממשי אלים, נגוע בחוליים שונים, ובלתי יציב, גורם לרבים לנטשו, ולהסתגר בתוך קונכיה מגוננת של הסייברספייס. היינו עדים לכך ביוגוסלביה ובמלחמת לבנון השנייה, בהן אתרי אמנות באינטרנט משני צידי הגבול, הציגו יצירות ודעות. למעשה היו אלה ערוצי ביטוי יחידים שפעלו באזורי הקרבות, כיוון שאלה הפיזיים המסורתיים נסגרו. המרחב הממשי ננטש לטובת הווירטואלי.

אחד מיושבי המקלטים במלחמת לבנון השנייה היה כותב שורות אלה :"...לגבי יצירה במצבי מלחמה; אינני מסוגל ליצור דברים משמעותיים כאשר סירנות מפלחות את האוויר, נופלות קטיושות, וחיי ילדי ומשפחתי בסכנה ממשית ומיידית, הדבר היחיד שאני מסוגל לבצע זה תחזוקה "מכנית" של האתר שלי, לשלב בו "זיכרונות", ותיעוד של מעשי בעבר, מעין אקט של "שימור" לדורות הבאים, ולקוות לימים טובים יותר בהם המוזות לא תשתוקנה.... במצבי דחק מעין אלה הגוף והתודעה נסוגים ל"מרחבים מוגנים", במקרה שלי הגוף עובר סובלימציה ממרחב ממשי למרחב וירטואלי "בטוח" יותר, שם הוא יכול לשרוד לנצח כ"מומיה" דיגיטאלית".

ויריליו (החי בבטחה בפריז) חושש מן הסייברספייס: "הטכנולוגיות החדשות מנסות להפוך את המציאות המדומה, לחזקה יותר מזו הממשית, דבר שגורם לתאונות. היום בו יתרחש המהפך, יהיה יומה של ה"תאונה הגדולה". האנושות לא חוותה עדין תאונה יוצאת דופן מעין זו".

לדעתי חששו של ויריליו הינו מופרך. למעשה, הסייברספייס הופך לעיר מקלט לגוף והתודעה בעת מצוקה ומשבר במרחב הממשי. המציאות המשודרגת (Augmented reality), שבסייברספייס, קולטת אותנו בעת שהמציאות הממשית מקיאה אותנו, עת היא הופכת לבלתי ראויה למחיה. הנוער של היום, חי חיים היברידיים, בהם החלק הווירטואלי הופך לדומיננטי על חשבון הממשי.

לדוגמה, בתי בת ה-13.5 וחבריה, מעדיפים להישאר ב"מרחב מוגן" וירטואלי, גם כעבור שנה מתום המלחמה. סגורה בחדרה, היא מבלה שעות רבות ביום ב"עמדת עבודה", הכוללת מחשב, טלוויזיה, טלפון סלולרי, שני טלפונים קוויים, נגן MP3/4, וכל גאדג'ט אלקטרוני אפשרי אחר.

פעילותה מתאפיינת בחלוקת קשב בלתי אפשרית מבחינתי, כאשר היא מצ'וטטת במקביל בעברית ואנגלית עם מספר גולשים, משוחחת בטלפון, צופה בקליפים בMTV, עונה על שאלותי הנודניקיות, ומכינה (היטב) שיעורים. המרחב הממשי הפך עבורה ועבור חבריה הגולשים לשקוף ולא רלוונטי. האם יצאנו ממערה אפלטונית אחת לאחותה האלקטרונית, בה בהפקה עצמית, אנו מוקרנים כהולוגרמות על קירותיה השקופים, ומשחקים בסדרות ריאליטי של חיינו? או שמא זו אותה תודעה בשינוי מערה? 

מרושתים - לבלוג המלא