הכאב הזה לא נמחק. הכאב לא נעלם, גם אם החיים מקבלים תפניות חיוביות. גם אם החברה כולה חושבת שאלמנה צעירה חוזרת לחיים וכאילו כלום לא היה. גם אם החברה הישראלית מצפה מאלמנת צה''ל להיות חזקה, ובכך לכבד את זכרו של בעלה שנפל למען הגנת המדינה, למען הכלל"
איך אפשר להסביר את זה למי שלא נמצא בחוויה הזו, בהוויה הזו שנקראת שכול, שנקראת לאבד בן זוג? איך אפשר להסביר למי שלא היה שם, והלוואי שלעולם לא יהיה שם, איך יכול להיות טוב וכואב בו זמנית? שבן זוג לעולם לא מחליפים? שהחדש לא מחליף את הישן?"
אלמנוּת: אחרי שנים כבר פחות, אבל עדיין כואב
אני עדיין אוהבת אותו, עדיין מתגעגעת אליו, עדיין כואבת את לכתו, עדיין כואבת את החיים האחרים שיכלו להיות לי, שלעולם לא יהיו לי, שלעולם לא יהיו לילדיי, לנכדיי שעוד לא נולדו. עדיין כואבת את ההחמצה שלו, של הילדים, שלי. ממשיכה בחיים, אבל הכאב עדיין פועם בפנים. ליום השנה למותו של רמי כץ ז"ל
"אני חושבת עלייך" הגיעה הודעה קצרה מחברה טובה לנייד ביום הזיכרון, ואני כמעט פרצתי בבכי. צפצוף קטן, ואני קוראת עוד הודעה, "החללים שמשאירים החללים ..." ושוב עולות הדמעות לעיניים.
אני לא אדם רגשן, אני גם לא בוכה בדרך כלל. אבל ה-SMSים האלה הזיזו משהו בתוכי, ריגשו אותי עד דמעות. כן, יש מי שזוכר אותי, זוכר גם אותו, שנפל פעם, לפני הרבה שנים, במדי צבא. יש מי שיודע שאני עוד אוהבת את חייו, עוד כואבת את מותו.
מה גרם לי להתרגשות הזו מכל SMS שהגיע ביום הזיכרון? האם זה המקום שרוצה שכולם יידעו שאני עוד כואבת? גם אחרי הרבה שנים, עם בן זוג, עם ילדה שנולדה אחרי, אני עדיין אוהבת אותו, עדיין מתגעגעת אליו, עדיין כואבת את לכתו, עדיין כואבת את החיים האחרים שיכלו להיות לי, שלעולם לא יהיו לי, שלעולם לא יהיו לילדיי, לנכדיי שעוד לא נולדו. עדיין כואבת את ההחמצה שלו, של הילדים, שלי. ממשיכה בחיים, אבל הכאב עדיין פועם בפנים, עדיין נמצא.
טוב לי וכואב לי גם יחד
כן, טוב לי עכשיו. טוב מאוד אפילו. אני בהחלט במקום בו אני רוצה להיות היום. טוב לי וכואב לי גם יחד. איך אפשר להסביר את זה למי שלא נמצא בחוויה הזו, בהוויה הזו שנקראת שכול, שנקראת לאבד בן זוג? איך אפשר להסביר למי שלא היה שם, והלוואי שלעולם לא יהיה שם, איך יכול להיות טוב וכואב בו זמנית? שבן זוג לעולם לא מחליפים? שהחדש לא מחליף את הישן?
פעם אנשים היו באים. בערב יום הזיכרון החברים הטובים שלי, שלו, הגיעו. חברים אחרים היו מתקשרים, לשיחה קצרה, אמרו לי שחשבו עליי, חשבו עליו. אחר כך עברתי דירה, והם הפסיקו להגיע. הפסיקו גם להתקשר.
מנהג משלוח ה-SMSים לא פסח גם על פסח. הזדמנות לאנשים שלא דיברו כל השנה לשלוח כמה מילים של איחולים, תזכורת שהם זוכרים, הזדמנות לחדש קשר, אולי לשוחח כמה דקות, אולי לחפש הזדמנויות עסקיות חדשות. גם המייל הפך להיות דרך נחמדה לתקשר עם אנשים, להעביר את הברכות והאיחולים, לפעמים עם תמונה או שיר. אבל ביום הזיכרון היה שקט. כמה SMSים בודדים, כמה מיילים אוהבים, ריגשו אותי עד דמעות, המחישו לי את הפער בין החג ליום המיוחד הזה.
היו רגעים שרציתי לזעוק: היי, אתם לא מבינים שעולמי נחרב?
הכאב הזה לא נמחק. הכאב לא נעלם, גם אם החיים מקבלים תפניות חיוביות. גם אם החברה כולה חושבת שאלמנה צעירה חוזרת לחיים וכאילו כלום לא היה. גם אם החברה הישראלית מצפה מאלמנת צה"ל להיות חזקה, ובכך לכבד את זכרו של בעלה שנפל למען הגנת המדינה, למען הכלל.
"אנשים לא אוהבים אנשים עצובים", אמרו החברים
אלמנוּת ארוכת טווח:
פער בין מה שהחברה מצפה לבין המציאות
אילה כץ כותבת תזה על אלמנוּת ארוכת טווח, כפי שבאה לידי ביטוי בפורומים באינטרנט, המתנהלים באתר שהקימה בנובמבר 2005 למען אלמנות צה"ל. בשיח שהתקיים בפורומים במהלך הזמן עלו נושאים רבים שמעולם לא דוברו. קריאת המחקרים הפסיכולוגיים על אלמנות במסגרת הכנת התזה המחישה לה באופן ברור כי קיים פער עצום בין מה שנחקר למה שקורה במציאות, בין מה שהחברה חושבת או מצפה, לבין המציאות. לדברי אילה, סגירת הפער הזה חשובה גם לחברה הישראלית ככלל, וגם לנשים שהתאלמנו בגיל צעיר, שלא יודעות כי הן לא לבד בעולם, שיש רבות שנמצאות באותו מקום, מתייסרות באותם נושאים, נושאות משא דומה.
כן, אפשר לשחק, אפשר לא להראות אותו כלפי חוץ. "אנשים לא אוהבים אנשים עצובים", אמרו לי החברים שלי אז, החברים הכי טובים שלי, אלה שבאמת אהבו אותי. "אז אם את רוצה חברים, תכניסי את העצב פנימה, אל תפגיני אותו". כמה טיפשה הייתי אז כשהאמנתי להם. כמה מקום נתתי לעולם החיצוני על חשבון האמת הפנימית שלי. היו רגעים שרציתי לזעוק: היי, אתם לא מבינים שעולמי נחרב? אתם לא מבינים שכלום לא יכול להיות כמו שהיה? אתם לא רוצים לעצור רגע כדי להיות איתי? להיות איתי באמת? עם הכאב הזה, עם החרדה שזה מעורר בכם? אולי רק פעם בשנה? רק ביום הזיכרון?
לא, אתם לא צריכים לשאת את המשא הזה איתי כל יום. אני נושאת אותו בעצמי, בדרך כלל מסתדרת איתו לא רע. אבל ביום הזה אני זקוקה לכם, זקוקה לרגע שתקדישו לי, לרגע שתעצרו ותתקתקו שלוש מילים בנייד שלכם: אני חושב/ת עלייך. זה הכל. אני לא צריכה יותר מזה. אני לא רוצה שיחות נפש ביום הזה, אני מודה שאני לא פנוייה לשמוע עליכם ביום הזה. רוצה להיות עם עצמי, עם המשפחה הכי קרובה. אבל אני כן רוצה את ה-SMS שלכם, את המייל שלכם. שלוש מילים, ואת השם שלכם. אני באמת לא צריכה יותר. אולי גם ביום השנה.
בעלה של אילה, רמי כץ ז"ל, אב לשני ילדים קטנים, איש מחשבים, נפל באסון צאלים א' ב-17 ביולי 1990, בעת שירותו במילואים. הרשימה הזאת נכתבה לציון יום השנה למותו.
