זה לא צנוע לדבר על צניעות
הטיפול הדתי האובססיבי בצניעות האישה, בלבושה, בקולה והתנהגותה מלמד אותה להיות במודעות בלתי פוסקת לגופה, הליכתה ולבושה ולהיות נתונה לפיקוח גברי על הופעתה. דליה מרקס גורסת: בעיסוק בצניעות יש משהו מאוד לא צנוע

סביר להניח שגם לסבוֹת סבוֹתיי, בנות ירושלים הכשרות של היישוב הישן, היו פה ושם ויכוחים עם הורים ומחנכים על צבע האריג ואורך החצאית. אבל את פניהן לא קיבלו מדי בוקר שלטי ענק זוהרים מִזה ופשקווילים מרופטים מִזה, המזהירים את בנות ירושלים ומפצירים בהן לבל יכשילו את העוברים והשבים בגרב שאינה עבה מספיק, במרפק שאינו מכוסה כראוי או בשיער שאינו מוסתר דיו. גם אם זכו לחינוך פורמלי כלשהו, לא סביר ששמעו מדי יום הרצאות על קוד לבוש צנוע. האם היו סבות סבותיי צנועות פחות מבנות ירושלים של ימינו?

 

 

נשים הן עוגת שמרים?

מעשה שאירע בבית-ספר חרדי ושפורסם בתקשורת: רב נכנס לכיתה של תלמידותיו ובידו קערת עוגות שמרים חמות ומהבילות. הוא נטל רוגעלע, בירך ולמראה הבנות המשתאות, נעץ בו את שיניו. "מעורר תאבון, הא?", שאל, "כך אני מרגיש כאשר אתן לא מתלבשות בצניעות".

 

איזה שיעור יקחו התלמידות מהמופת של המחנך היצירתי? הן ילמדו, שכמו העוגיות הן אינן קיימות לעצמן אלא מטרתן לגרום עונג לאחרים. הן ילמדו, שכמו העוגיות, אם הן "נצרכות" באופן לא ראוי, הן עשויות לגרום לפיתוי ולהחטיא. הן ילמדו שהגברים חלשים הם וכדי להגן עליהם מפני יצרם, עליהן לנצור את עצמן.

 

גרוע מכך, הטיפול האובססיבי בצניעות האישה, בלבושה, בקולה ובהתנהגותה ילמד אותן להיות נתונות במודעות בלתי פוסקת לגופן, להליכתן וללבושן, להיות נתונות לפיקוח ולביקורת גברית על הופעתן. האישה (גם אם היא פעוטה בת ארבע) מוחזרת שוב ושוב לגופהּ ומיניותהּ, גם בשיבתה בכיתתה היא איום וסכנה. אכן, בעצם העיסוק בצניעות יש משהו מאוד לא צנוע.

 

צניעות כתריס בפני הפורענות?

יהיה מי שיגיד, שבימינו, משהותרה החגורה ורבו ברחובותינו נערות חשופות הבטן (מה שסבות סבותיי לא היו מעלות על דעתן, כמובן), אין ברירה אלא להגביר את המודעות לצניעות. העיסוק המוגבר בצניעות, לדידם, הוא תריס נגד הפריצות.

 

אלא שככל שחומות החומרות מיתמרות, כך מחמירה "בעיית הצניעות", מה שמעיד על האפקטיביות הנמוכה של חומות אלה. ה"צניעות" היא מפלצת שמזינה את עצמה - ככל שמכבירים בהוראות ובהגבלות, כך עולה המודעות של נשים לנשיותן ולחושניותן, מה שמעלה את הצורך בהקפדה ושיטור הופעתן.

 

כללי הצניעות החמורים שנכפים מבחוץ, גורמים לכך שנשים רבות מאמצות גינונים חיצוניים של דרישות הצניעות אבל לא את הערך הפנימי שלה.

 

באופן פרדוכסלי, ה"צניעות" (במובן של הקפדה על כיסוי גוף האישה) וה"פריצות" (במובן של בגדים חשופים ומתגרים) אינן אלא שני צידיו של אותו מטבע – כיסוי לא סביר וחשיפה לא מרוסנת, שניהם תוצאה של גישה המתייחסת לאישה כיצור מיני גרידא, ועל-כן מגרה אבל גם מסוכן. ה"צניעות" וה"פריצות" כאחד, מורידות את האישה לדרגת אוביקט.

 

ומהי באמת צניעות? האם היא רלבנטית לחיינו?

כן. מאוד. הנביא מיכה לימד אותנו שהקב"ה דורש מאיתנו שלושה דברים: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (ו, 8).

 

תביעתו של מיכה להצניע לכת עם אלהינו אין לה שיעור (ובוודאי אי-אפשר למדוד אותה בסנטימטרים של אריג). היא אינה תלויה בצבע הכפתור או באורך החצאית אלא היא קריאה לחיים של ערך וכוונה של אנשים ונשים כלפי שמיים. אם ניתן את ליבנו לדברי הנביא, ניווכח שהוא מציג דרישה חמורה בהרבה מאלה המוצגים לראווה בפשקוויל זה או אחר. הצניעות לדידו היא אתגר מתמשך שאדם צריך להתמודד אתו בהתנהלותו בעולמו. לשם מה אני עושה את מה שאני עושה? מה באמת מניע אותי? האם טובת העניין או האדרתי שלי? 

 

הקריאה לצניעות היא קריאה להִתהלכות מתוך תשומת-לב, התנהלות מתוך מודעות, של הכרה ב"אני" ובצרכיו ובה-בשעה בצורך להגבילו. אין אנו זקוקים ל"שיטור" מבחוץ, אדרבה, העבודה כולה שלנו היא. עלינו מוטלת המשימה לבקש חיים חיים של קדוּשה.

 

הרבה ד"ר דליה מרקס מרצה בהיברו יוניון קולג' ובאונ' העברית

 

לפנייה לכתב/ת
קישורים ממומנים
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה זה לא צנוע לדבר על צניעות
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סיפור של קיץ
צניעות. בלי שיטור
צילום: חיים צח
צילום: חיים צח
כנס צניעות חרדי
צילום: חיים צח
צילום: איילת בן-יוסף
משל הרוגעלע החרדי
צילום: איילת בן-יוסף
ynet ספיישל