מלצר, זה לא מה שהזמנתי
מהרגע שלורן היל עלתה לבמה באמפי רעננה, סמדר שילוני לא הפסיקה לחפש לאן נעלמה הזמרת שהיא כל כך חיכתה לה. לעומתה, ניר ממון דווקא מצא בדיוק את מה שרצה, ואפילו יותר. בעד ונגד על מיס היל
תקראו לי פרימיטיבית, תקראו לי מיינסטרימית, תקראו לי כשהפוג'יז יתאחדו. אני אוהבת שהאמן מגיע,
נותן הופעה שהיא גרסה שמתכתבת בקרבה כזאת או אחרת עם השירים שהוא מכיר מהאלבום, עם עיבודים קצת שונים, אבל לא כאלה שצריך לצאת לטיול שורשים קטן כדי לזהות את הקשר. כאלה שאני אוכל לזמזם איתם את המילים ועדיין להרגיש שראיתי משהו חי ובועט. מהרגע שלורן היל עלתה אתמול (ב') לבמה באמפי רעננה, היא לא הפסיקה לבעוט. לצערי, היא בעטה כל כך חזק שהבטן שלי התחילה לכאוב מהנסיון לעכל את המנה שהיא הגישה. מלצר, אתה בטוח שזה מה שהזמנתי?
היל ללא ספק נתנה שואו. היא עלתה לבמה בגלבייה לבנה בשרוולים ארוכים וצעיפים בדואים, חמושה במשקפי שמש (השעה היתה עשר בערב), והשתוללה בשעה וחצי שהגיעו אחר כך כאילו היא מנסה להיחלץ מתוך מחוך טיטניום. כשמאחוריה פלוגת טאליבן קטנה של נגנים (שדווקא נתנה וייב טוב), היא צווחה את השירים שלה במפתח אללה יסתור. אשה, זאת ארץ זבת חלב ודבש כאן, תוסיפי לזה איזה ביצה, תערבבי טוב-טוב ותחזרי רק עם אישור מהרופא.
ג'יימס בראון אחוז דיבוק
אבל זו לא היתה רק הצרידות של היל, היא ממילא תמיד צרודה. היא נתנה בהארד-קור, והסאונד לא עשה חסד להארד קור הזה. 14 נגנים מאחוריה ואין זכר למלודיה. כמה דקות אחרי שהמופע התחיל הלכתי הצידה, עליתי למעלה, הסתובבתי עם הגב, ניסיתי את כל הפוזיציות שעשויות לגרום למופע הזה להישמע אחרת, אבל זה לא עבד. הרגשתי איך הביצועים שלה הורגים אותי ברכות, ואת האריחים הקרמיים שלי נושרים האחד אחרי השני.
היל על הבמה. בגלבייה, צעיף וקול צרוד (צילומים: אור אלתרמן)
הג'יימס בראון אחוז הדיבוק שזינק על הבמה לא היה אפילו בן דוד מדרגה שלישית של לורן היל שרקדה אצלי במערכת. זו היתה וריאציה אגרסיבית שביצעה עיבודים תוקפניים ולא קומוניקטיביים לשירים שכל כך אהבתי, רחוקים מרחק מתסכל מהמקור. כל מה שפעם היה אינטימי ורך בשירה שלה הפך לראפ עצבני כמו חבורה של פושטקים שיושבים לי מתחת לחלון באמצע הלילה, ושוברים בקבוקי זכוכית על הכביש. את רוב השירים זיהיתי בכלל רק מהאמצע, כשפתאום איזו שורה מהטקסט או איזה ריף צפו להכרה שלי.
זה כבר לא הסתכם בשאלה האם היא וואקו או לא, באמת לא אכפת לי אם היא כן. לורן היל וואקו שעולה ונותנת הופעה שתדבר אליי, היתה מספקת אותי מכל הבחינות. אבל היל, כמה סימבולי, נתקעה בפקק התנועה שנוצר בגללה מלכתחילה. היא אמנם נתנה את עצמה במלוא מובן המילה, אבל מה לעשות ששיעור אירובי על הבמה לא הוא הסיבה שלשמה התכנסתי, ושגם לדברים האלה שנקראים שירים אמור להיות חלק מרכזי במופע.
מדי פעם היל והלהקה הסתנכרנו
זה לא שהכל היה שחור (הא! הלוואי והכל היה שחור). היו כמה ביצועים נחמדים, רגעים חולפים שבהם הלהקה הסתנכרנה ולורן פשוט שרה במקום לצעוק, ואז היא הרימה את הקהל, שרוב הזמן פשוט עמד מול מופע כמעט בלתי רקיד (זה אחד הדברים שבחיים לא חשבתי שאני אגיד על הופעה של לורן היל). "Killing Me Softly" היה רגע של נחת יחסית, כמוהו גם "how many mics" מתוך "The score" של הפוג'יז, וגם הביצוע של "Everything Is Everything" מתוך "The Miseducation Of Lauryn Hill", שהיה גם השיר האחרון במופע, סחף את הקהל באנרגיות מטורפות במובן החיובי.
אבל זה רק הדגיש עוד יותר מה אפשר היה לקבל לעומת מה שקיבלנו, כשהאנרגיות שהיו אמורות לפתוח את הערב הזה, סיימו אותו. אחרי הביצוע הזה היל (סליחה, מיס לורן היל) התחפפה מהבמה, ויתרה כנראה גם על ההדרן של "Doo Wop", והשאירה את הנגנים להשליך את המגבות ספוגות הזיעה שלה לקהל. שלושה-ארבעה אנשים הלכו מסופקים יותר הביתה, והוכיחו, לא בפעם האחרונה, שדגלאס אדאמס צדק. החיים הרבה יותר יפים כשיש לך מגבת, אבל שירת הווגונים היא משהו שעדיף להימנע ממנו, אם זה מתאפשר.
