ביצים גדולות ואנרגיות מטורפות
מי שהיה עסוק בהשוואות, ציפיות ובדיקות, היה יכול למצוא ממה להתאכזב בהופעה של לורן היל. אבל מי שבא לשמוע מוזיקה, קיבל את הזמרת הכי טובה שהיתה אי פעם בארץ. ניר ממון דווקא נהנה
סיבוב ההופעות הנוכחי של לוריין, שמכונה בארה"ב סיבוב קאמבק , מגיע בעקבות איחוד של הפוג'יז (הצהובים זה לזה שנים) – איחוד שהיה אמור להניב אלבום אשר כנראה נגנז כמו אלבום הסולו השני של לוריין. אלא שהשנה יצא לראשונה מזה זמן שיר חדש להיל, ע"ג פסקול סרט אמנם, אבל עדיין סיבה למסיבה קטנה. סיבוב ההופעות, כך ניתן לקוות, ימלא לה את המצברים וישלח אותה לאולפן עם חשק והשראה.
חשק לעבוד היל לא יכלה לקבל מהביקורות על מופע הבכורה שלה שנערך לפני
חייבים להדגיש שדבר מהתקלות הללו לא נראה אמש ברעננה. הקול של היל בהופעה מעולם לא היה זהה לקול שלה באולפן, הוא תמיד היה מחוספס יותר. נכון שאת ההופעה היא פתחה בהתנצלות על צרידות שמלווה אותה כבר זמן מה, אבל העוצמה, הדיוק והיכולת לרגש לא נפקדו לשניה, ובנוסף עברו כבר אי אלו שנים מימי הפוג'יז העליזים. היל של אתמול פיצתה על מוגבלות קלה בקול שלה, במפלים של אנרגיה. כראפרית היל תמיד היתה מדהימה והיכולת שלה לזרום במהירות ובדיוק לא נפגמה בשיט.
גם הלהקה היתה מהודקת לחלוטין, והיל שלטה בה לאורך כל ההופעה כמעט כמו ג'יימס בראון בשעתו. הנוכחות של כל כך הרבה נגנים בהחלט העשירה את העיבודים שהיו ברובם אכן שונים מגרסאות האלבום של השירים. כאן מתחילה אולי הבעיה של חלק ממאוכזבי המופע - מי שציפה לשמוע את שיריה של היל בצורתם המקורית, גילה שבעיקר שירי אלבום הבכורה שלה זכו לעיבודים חדשים. המאפיין העיקרי של העיבודים הללו היה ביצועים מהירים ועמוסים באנרגיה תוקפנית משהו, כך ששיר מתקתק כמו ZION הפך למשהו אחר לגמרי לייב.
זו לא שרה'לה שרון
רובו המכריע של הקהל חיבק את הביצועים החדשים, והוכיח שלורן וחברי הלהקה צודקים בהחלט בבחירה שעשו. המופע של אתמול לא היה מופע מחווה ללורן היל, זו היתה לורן פאקין היל בעצמה על הבמה. להבדיל מסטינג או פיל קולינס, כבודם הישיש משהו במקומם מונח, שההופעות שלהם נשמעו כמו נסיונות לשחזר במדויק את הסאונד של פעם, היל מסתבר מצויה בחיפושים ותהיות אינסופיות שמאפיינים כל אמן גדול.
היל. כל הזמן מחפשת (צילום: אור אלתרמן)
במקום לדפוק קופה ולשיר על סיקוונס את הלהיטים שלה כמו שהם, היא נותנת בהופעה את כל מה שיש לה, לרבות פרשנות והתמזמזות עם החומרים הקלאסיים שלה. שלא תבינו לא נכון – הפצצות נפלו אתמול בדיוק בזמן ובמקום; היל יודעת שכל אחד רוצה גם לשיר "קילינג מי סופטלי וואן טיים", וכך הלהיט הגדול הזה, לצד Ready Or Not וגם Ex Factor למשל, זכו לביצועים קרובים למקור שאפשרו לכולם לשיר יחד.
אבל לורן היל איננה שרה'לה שרון. היא לא באה להתחנף לאף אחד. העוצמה של האישה הקטנה והיפה הזאת על הבמה, ביחד עם האומץ לטפל ברפרטואר שלה באופן כל כך יצירתי, מעורררים בי שוב את אותה השתאות ששטפה אותי לפני שמונה שנים בהופעה שלה בבוסטון. אי אפשר להגיד שכל עיבוד חדש ששמעתי אתמול היה עדיף בעיני על המקורי, אבל בהחלט אפשר לומר שמדובר בהופעה עם קונספט ברור, ביצים גדולות ואנרגיות מטורפות.
בדרך לשיא
ההופעה כללה קצת יותר מדי רגאיי, ומיעוט די בולט ברגעים מרגשים. האינטימיות שלורן מסוגלת לה בקלילות, הגיעה רק בשניים-שלושה שירים, והכל נשמע איצטדיוני וגדול מהחיים, בחירה מודעת וקצת מאכזבת של לוריין. עוד אפשר לציין לרעה את הסאונד העמום והלא מאוזן שליווה את כל ההופעה. אבל אלו טענות קטנות יחסית. הכל נסלח לאור רגעים מוזהבים, כמו סט ההיפהופ המטורף שכלל רצף אולדסקול של כמה מהקלאסיקות של הפוג'יז, כולל אחד משיאי ההופעה, How Many Mics, שעבד בהופעה כל כך טוב שכמעט ושכחתי שאני ברעננה.
אחרי הדרן משובח שכלל את השיר החדש והדי מוצלח Lose Myself, וגרסה
מדהימה למדי של Everything Is Everything, נותרו אלפים רבים מתוך 8,000 הצופים שמילאו כל פינה אמש באמפי, דקות ארוכות במקומותיהם. כולם קיוו לעוד, גם כשכבר פרקו את הקלידים מהבמה.
מי שהיה עסוק בהשוואות, ציפיות ובדיקות אתמול, היה יכול למצוא ממה להתאכזב. אבל מי שבא לשמוע מוזיקה, קיבל את הזמרת הכי טובה שהיתה אי פעם בארץ, הראפרית הכי טובה שהיתה אי פעם בארץ, והלהקה הכי טובה שהיתה בארץ מאז המופע של סטיבי וונדר; המילים "מעבר לשיאה" לא היו רלבנטיות אתמול, כי לי ברור שלוריין בדרך לשיא חדש. אם היא תבחר לממש אותו ולשתף אותנו בממצאים, זה כבר עניין שלה.
לפנייה לכתב/ת 
