מוות, אהבה ואובססיה

הנובלה היפה של ז'ורז' רודנבך, המשורר, הסופר והמסאי שחי במחצית השנייה של המאה ה-19, מזמנת חווית קריאה מענגת ביותר. הסיפור מהווה דוגמה מופתית של הכתיבה המודרניסטית הסימבוליסטית, שמבקשת לקיים שוויון ערך בין הנוף הנפשי והפיזי, ולצבוע את הספרות בצבעים ובצלילים, במקצבים ובדימויים. היא יוצרת חזיון אמנותי, שבמסגרתו נפגש הדמיון עם עולם ראשוני, שמהווה עדות לגילוייה - או להתגלותה - של רגישות אסתטית נשגבת, ורגישות זו מעמידה את הסגנון ואת הצורה ככוחה המניע של היצירה הספרותית.

הכוח המניע הזה יוצא חוצץ כנגד החומרנות הריאליסטית או התיעודית, משום שזו אינה מספקת מענה לחוויה האמנותית, שבהכרח משלבת צורות שונות של התנסות חושית: שפה, מוסיקה ודימויים חזותיים.

"ברוז'-עיר-מתה" היא נובלה שעוסקת בכפילויות, הן בעלילתה והן בדרכי עיצובה. סיפור המעשה מתמקד באבלו של הוג, ששכל את אשתו האהובה, ומבקש לעצמו מרחב פיזי שיהלום את הצער הנוגה ואת תחושת החידלון והאבלות שמאכלסת את עולמו. הוא משתקע בברוז', עיר שמשקפת ברחובותיה, בצבעיה ובצליליה את המרחב הנפשי של הגבר האבל. באחד משיטוטיו בסמטאות העיר, הוא נתקל באישה צעירה שמזכירה לו את דמות אהובתו המתה; הוא עוקב אחריה ברחובות, ומתחקה אחריה לבניין התיאטרון - שם היא מופיעה כרקדנית באופרה בשם "רובר השטן". היא נגלית לעיניו בתפקיד הלנה, שמשליכה את תכריכיה וקמה לתחייה על הבמה; מאותו הרגע, הוא יבקש לשחזר ולהחיות את זכר אשתו המתה בכפילתה, שדומה לה בפניה, בשערה ובתוואי גופה.

אולם עקבותיו של ההבדל בין שתי הנשים מתגלים בהדרגה לנגד עיניו של הוג ומאיימים על הפנטזיה שנרקמת בנפשו: ג'יין, הרקדנית הכפילה, מתגלה כאישה גסה, בוגדנית ומתהוללת. ההעתק שמצא הוג לאהבתו מכתים את המקור, וככל שג'יין הופכת להיות אובססיה של תשוקה מדומיינת, כך מתקרב הרגע שבו הוג לא מסוגל להכיל את ההבדל בין שתי הנשים ואת האופן שבו דמותה הממשית של ג'יין מערערת על הפנטזיה הנואשת שלו. רגע זה מתפרץ באלימות נוראה, שמחללת את שתי הנשים גם יחד: את הזיכרון הקדוש של האישה המתה ואת נוכחותם הממשית של הפנים ושל הגוף, שמקימים לתחייה את הזיכרון הזה ומסלפים אותו בו זמנית.

העיר מכתיבה את חיי הנפש

הנובלה עוסקת בדמיון, באובססיה ובכפילות: ג'יין היא הכפילה של האישה המתה כשם שברוז' היא כפילה של הוג; המציאות משתקפת בתיאטרון, כפי שהקבר משתקף ברחובות האפורים של העיר. יש דבר מה מפעים ומרתק בנוכחותה של העיר בנובלה, שהעין הקוראת - שהורגלה בפונקציונליות הוולגרית לעיתים של תיאורי הנוף בספרות העכשווית - אינה רגילה בה. העיר פושטת ולובשת צורה באופן שמטרים ומפעיל את המהלך העלילתי: לרגע היא צוננת ודמומה כגוויה, ולעיתים היא נמסכת בדרמה גועשת, בשאון ובצבעים עזים.

סיפור העלילה הדרמטית - שמורכב מחומרים פשוטים: אהבה, קנאה, תשוקה - הוא רק ההד לקולה ולגווניה של העיר הזו, שמכתיבה את חיי הנפש של הגיבור ומציירת אותם בסמטאותיה, בצריחיה ובגשריה. העיר, כפי שמציין אמוץ גלעדי, המתרגם, באחרית הדבר המרתקת שכתב, היא בת דמותה של האישה האהובה והמתה, ששומרת בקנאות על נאמנותו של בעלה; וכשהוא מבקש לעצמו אהבה אחרת, היא הופכת לזועמת ולנקמנית; היא נוקמת בו באמצעות האור שנשקף ממנה ובאמצעות המרקם של אבני חומותיה; באמצעות פעמוני הכנסייה, שצלצלו "תחילה כידידים הנותנים עצה טובה. אך עד מהרה נעשו חסרי רחמים, גערו בו - כאילו היו גלויים ומוחשיים סביבו, כעורבים מסביב למגדלים - טלטלוהו, חדרו לראשו, רמסוהו ועינוהו".

ניתן לקרוא את הנובלה כמחזה מוסר נוצרי, כפי שמתאר גלעדי, אך גם דרך עיניים עכשוויות, והאופן שבו הנובלה מאפשרת גם כפילויות של קריאה ושל פרשנות מפעיל את עוצמתה הפיוטית. קריאה פמיניסטית, למשל, תזהה ב"ברוז'-עיר-מתה" את סיפורה של אישה, שעצמאותה מאיימת להרוס את חייו של גבר שמבקש לשמר אותה לעצמו ולעטוף אותה בתכריכים מטפוריים וממשיים.

הוג מתאהב בג'יין, והנובלה מרמזת שהוא מתאהב בה גם בשל מי שהיא, ולא רק בשל דמיונה לאישה המתה. הוא מבקש לכלוא אותה, לרסן את נוכחותה ולהפוך אותה לשלו: לקישוט שמונח בטרקלין. ג'יין אינה נעתרת לתפקיד הזה: עצמאית, גאה, סרקסטית וחופשייה, היא מבקשת לעצמה חיים במערכת יחסים שגוזרת עליה מוות. אולם כאשר המרחב שבו היא חיה - העיר, תושביה הקרתניים הרכלניים, אנשי הדת החסודים ואפילו ביתו הפיזי של הוג, על רהיטיו ותמונותיו - הופכים למלכודת שדורשת ממנה צייתנות ותובעת ממנה באלימות למלא את התפקיד שיועד לה על ידי הגבר שבחר בה - היא מעדיפה לבחור באפשרות היחידה שמסמנת את עצמאותה, ומזמנת לעצמה את מותה.

ברוז-עיר-מתה היא נובלה שעוסקת באהבה, אך גם בפשע; ביצר החיים ובתשוקת המוות, בנוכחותו הראוותנית של המוסר ובצללי השחיתות שהוא מטיל. היא פתוחה לפרשנויות סותרות, משום שהיא מעמידה אלו מול אלו מושגים הפוכים, ומפגישה ביניהם על מנת להצהיר על האופן שבו גווניו של האחד משתקפים בשני: כיצד ההוויה נוכחת בדמיון, כשם שהדמיון מצייר את ההוויה; כיצד השפה, התמונה והצליל אחוזים זה בזה. היא מתארת כיצד המציאות היא תמונת מראה של הפנטזיה וכיצד נופה של העיר פולשת לתוך נופה של הנפש. זו נובלה נפלאה, עשירה ומסתורית; כדאי לקרוא בה ולשוב ולקרוא בה. יפה עשתה הוצאת "נהר", שאפשרה לקוראי העברית לעשות כן.