מילים שמעבר לשפה

• תודה מיוחדת לפרופסור ששון סומך, סיהאם דאוד, יעל לרר, הוצאת "אנדלוס" ועלאא שלבייה על תרגום השירים
  

מחמוד דרוויש בחיפה / אליענה אלמוג

מאוד מבלבל להיות כובש. עוד יותר מבלבל להיות כובשת. פעם, כשרק התחילה לצמוח אצלי תודעת היותי כובשת אם אני רוצה בכך ואם לא, הייתי עדיין בטוחה שכל הרגשות שלי אותנטיים לגמרי. רגשות הכעס על פשעי הכיבוש, רגשות החמלה כלפי הנכבשים וגם רגשות האהבה שלי אל מחמוד דרוויש.

היום, כשתודעת הכובשת שלי מפותחת ומעוצבת בעיצוב פוסט מודרניסטי, אני כבר לא בטוחה בכלום. עדיין אין לי דרך להבחין האם הרגשות הללו נובעים מתוך אשמה מייסרת ומצפון שעומד להתפקע, ובאים בעצם להביע התנצלות, ניסיון כפרה, או שמא אלו רגשות אמיתיים, אותנטיים. אבל מה הם בעצם רגשות אמיתיים? גם את זה אני לא יודעת.

השאלות הללו טיילו בתוכי בזמן שישבתי באולם הצנוע כל כך של האודיטוריום העירוני בחיפה, בין מאות פלסטינים אזרחי ישראל, ולא הבנתי כמעט אף מילה שנאמרה.

אחר כך חשבתי, שלהיות בערב ספרותי בלי יכולת להבין את המילים הנאמרות, זוהי חוויה שחשוב לכתוב עליה.

כשהגיעה אלי השמועה שמחמוד דרוויש מגיע לחיפה לקרוא משיריו התחלתי מיד במרתון קדחתני של ניסיונות להשיג כרטיסים. נדהמתי מכך שאני, שמתקשה לרוב לדבר בטלפון גם עם חבריי הטובים ביותר, מצליחה להתקשר שוב ושוב לאנשים שאני כלל לא מכירה כדי להשיג את הכרטיסים הללו. והשגתי אותם.

כשאמרתי לסיהאם דאוד, מארגנת הערב שאני מבקשת ארבעה כרטיסים, היא שאלה, "אבל אתם בכלל מבינים ערבית?" ואמרתי לה שלא ממש, אבל שנדמה לי שזה לא משנה, ובאמת הרגשתי שזה לא חשוב, שהעיקר לראות את מחמוד דרוויש בחיפה, להיות חלק מההתרגשות הזו, ממה שנחווה אצלי כמאורע היסטורי חשוב כל כך בעל משמעויות לאומיות ותרבותיות עמוקות.

התאהבתי במחמוד דרוויש לראשונה כשראיתי את סרטה של סימון ביטון "אדמה כמו שפה". האהבה שלי אליו הוסיפה ללבלב ככל שהוספתי לקרוא עוד ועוד משיריו, אבל גם ככל שהלכה והתפתחה תודעת הכובשת שלי.

לחיפה הגעתי ברכבת. במהלך הנסיעה התקשיתי להסדיר את נשימתי מרוב התרגשות. כשכבר ישבתי באולם וראיתי שמלבדנו אין כמעט עוד יהודים, שעל הכרטיסים הכיתוב הוא בערבית בלבד, ידעתי לפתע שאכן אני עומדת לשבת שם ולא להבין אף מילה, והתחושה החזקה ביותר שהחלה לפעפע בי הייתה תחושת בושה.

הרגשתי שאני חצופה, לא הבנתי איך אני, היהודייה, שלא אבין ממילא אף מילה מעזה לתפוס מקום שהיה יכול להיות של פלסטיני שיבין הכל, שיתרגש יותר ממני, שעבורו משמעות היותו של מחמוד דרוויש שוב בחיפה אחרי כל כך הרבה שנים, היא עמוקה יותר ממה שאוכל אי פעם להבין. הרגשתי שאני שם בגלל גחמה ילדותית ורומנטית שאין לה כל חשיבות. התביישתי.

אחרי כמה דקות הגבר שישב לידנו שאל אותנו אם נסתדר עם השפה. כשאמרנו לו שלא נסתדר הוא הציע לתרגם לנו את הדברים החשובים ואמר: "יפה מצדכם שבאתם", וחייך אלינו, ובבת אחת התחושה שלי התחלפה בגאווה שנלווית לצניעות. "זו אני," חשבתי לעצמי", היהודייה שמוכנה לשבת ערב שלם ולא להבין מילה רק כדי לעשות את המחווה הזו, להביע את רגשות הכבוד וההתרגשות שלי מהמאורע".

היה קל יותר לחוש את הגאווה שבצניעות מאשר את הבושה שבחוצפה, אבל שוב שאלתי את עצמי מה הם הרגשות הללו שאני מרגישה. מהי האמת, ולא ידעתי לענות.

הגבר שישב לידנו התרגש. יכולתי לראות את הקושי שלו לשבת בשקט ולחכות, הוא נע באי שקט ופניו אמרו ציפייה.

גם אני הרגשתי כך.

רציתי לדעת מה מרגיש מחמוד דרוויש כשהוא בא לקרוא משיריו בחיפה, העיר בה החל לכתוב שירה ושאליה לא יכול היה לחזור שנים רבות כל כך. ידעתי שגם אם דרוויש יספר לקהל על רגשותיו, אני לא אבין. היה בכך גם יתרון קטן. כך יכולתי לדמיין את ההתרגשות שלו ממראה הכרמל הגולש אל הים, ממראה המפרץ בלילה, ממגע דלת דירתו שאותה עזב לפני יותר משלושים שנה.

כשדרוויש עלה על הבמה כולנו קמנו. כולם קמו. גם אני, ומחאתי כפיים עם כל הקהל.מחמוד דרוויש אינו מראה את רגשותיו. הוא שומר על איפוק. מוגן כל כך.

אני לעומתו מצאתי עצמי משתנקת מדמעות, ויבבה, יפחה שהייתי מעדיפה שתישאר בפנים, ברחה החוצה ונשמעה. אחר כך הוא נשא נאום שאת מילותיו לא הבנתי. הגבר שלידנו היה נרגש מכדי לתרגם לנו את הנאמר.

כשמחמוד דרוויש החל לקרוא משיריו לא הסרתי ממנו את עיני. מחאתי כף כשכולם מחאו, למרות שלא ידעתי על מה אני מוחאת כף, אבל הבאתי איתי את כל ספריו המתורגמים לעברית וכשהחזקתי אותם בידי, את הדפים שהפכתי פעמים כה רבות, יכולתי לדקלם בלבי את מילות השירים המוכרות לי.

הבטתי בו וניסיתי שוב לבחון את רגשותיי, את המקום שממנו הם באים. חשבתי, אני אוהבת את מחמוד דרוויש בגלל האופן שבו הוא מסיר את משקפיו ומנגב את מצחו במטפחת. בגלל האופן בו הוא משלב רגל על רגל כשהוא יושב. בגלל אצבעותיו הארוכות המסדרות את הדפים עליהם כתובים שיריו. בגלל שיערו המסורק. בגלל האופן המוכר בו הוא מושיט את כוס המים אל פיו ושותה. בגלל הדרך בה הוא מניע קלות את ראשו לצלילי המוזיקה. בגלל הסיבות שגורמות לאישה לאהוב גבר. ובוודאי שלא בגללן.

בגלל שהוא סמל לאומי של לאום שאת מאבקו אני אוהדת. בגלל שהוא פליט, גולה, עקור, ומבטא את כאבם של העקורים כולם. בגלל שאני שייכת לעם שעקר אותו.

ואולי בגלל שכשמחמוד דרוויש קורא את מילותיו על פחדי הסוס מהמטוסים (למרות שאין לי מושג אם אכן קרא אותן), אני מרגישה שלבי נמחץ תחת פרסות הסוס המבוהל ונשימתי נעתקת, ואז אני יודעת שדרוויש הוא משורר גדול. מופלא. ובגלל זה אני אוהבת אותו. בגלל שגם כשאיני מבינה ולו מילה אחת מהמילים שהוא קורא, זיכרון שיריו שאת חלקם אני יודעת כמעט בעל פה, נוגע בנימי נפשי.

רציתי לגשת אל סיהאם דאוד ולומר לה, "זה לא משנה שלא הבנתי אף מילה. אפשר לשבת בערב ספרותי ולא להבין דבר. אפשר לעשות את זה כשהמילים הללו כבר חרוטות בך עם כל מה שהן מביאות אליך, את אהבת האישה לגבר, את הגלות והעקירה, את פחדי הסוס מהמטוסים, ואת הרגישות וההעזה שהופכות משורר נפלא לכזה".

והבוקר כשקמתי, נסערת עדיין ממלוא הרגש שהציף אתמול, חשבתי לעצמי, "והנה היהודייה שלא הבינה אף מילה כותבת. לוקחת מקום. כמה קל לי לקחת מקום".