אחד הכללים הברורים המבחינים בין מדינה דמוקרטית למדינה לא דמוקרטית הוא עקרון שוויון הזכויות והחובות. במדינה דמוקרטית, כל האזרחים, בלא הבדל גזע, דת, מין או מוצא זכאים לשוויון בנכסי המדינה, בשירותיה ובמשאביה וכל האזרחים, בלא הבדל גזע, דת, מין או מוצא חייבים בחובות הלאומיות באופן שוויוני.
כך לדוגמה, במדינה דמוקרטית כולם חייבים לשלם מסים (אם כי, כמובן, לא באותו שיעור), וכולם חייבים לציית לחוק. מנגד, כל אזרח במדינה דמוקרטית זכאי ליהנות מחופש הפרט. הוא רשאי לרכוש נכסים במדינתו, להינשא למי שליבו חפץ, לעבוד היכן שהוא יכול, ללמוד מה שהוא רוצה ולהתבטא כרצונו. בקצרה – השוויון הוא כלל היסוד של דמוקרטיה מערבית ליברלית ובלעדיו המדינה אינה דמוקרטית למעשה אלא אולי, להלכה בלבד.
ביום רביעי האחרון, בשורה של שלוש החלטות נפרדות זו מזו אך שזורות זו בזו בריח חריף של גזענות ואפליה, נכנסה ישראל לפנתאון העלוב של המדינות הלא דמוקרטיות. ביום רביעי האחרון החליטה מדינת ישראל להידמות לדרום אפריקה בזמן האפרטהייד ויש שיאמרו – אף להידמות למדינות גרועות יותר ממנה - שכבר חלפו ועברו מהעולם זה מכבר.
ראשית – החובות. במדינה דמוקרטית בה יש גיוס חובה – כל האזרחים חבים בו בלא יוצא מן הכלל (למעט אלה שאינם יכולים לשרת מטעמי בריאות או טעמים דומים לאלה). אין אדם מקבל פטור משירות צבאי מחמת דתו, פולחנו או גזעו. והנה, בהינף יד קל, החליטה הכנסת "להאריך" את החוק הידוע כ"חוק טל"
- חוק שמלכתחילה נועד לחמש שנות מעבר בלבד כדי לבדוק את אפשרות השתלבותם של החרדים בצה"ל. הסדר אנטי דמוקרטי בעליל שגם מנסחיו חזרו והדגישו שאין הוא אלא הסדר זמני לחמש שנים בלבד אבל אצלנו מה שזמני נהפך לקבוע במיוחד כשמדובר באפליה וגזענות.
החלטת האפרטהייד השנייה קשורה ל"בשורה" כביכול לפיה יוכלו "פסולי חיתון" להינשא זה עם זו.
איזה מונח מעורר שאט נפש הוא המונח הזה. במדינה דמוקרטית רשאים בני זוג להינשא כפי רצונם ואין המדינה רשאית כלל להתערב בבחירתם. היא חייבת לאפשר לכל בן זוג להינשא לבחירת ליבו (ויש כאלה אף המאפשרים נישואים חד-מיניים), כי אין ואסור שיהיה למדינה עניין כלשהו באושרו של הפרט ועם מי ברצונו לבלות את חייו.
אצלנו המצב שונה. החלוקה היא לפי דתות וכתות ואין בן דת אחת יכול להינשא למי שאינו בן או בת דתו. כך נוצר מצב שבו אזרח ישראלי אשר אמו אינה יהודיה ולכן הוא אינו יהודי על פי ההלכה לא יכול היה להינשא כלל בישראל. במקום לאפשר לו ולכל אדם להינשא כפי חפצו החליטה הממשלה ל הקים עדה דתית או כת נוספת. עכשיו הוקמה כת טמאים היכולים רק להינשא בינם לבין עצמם. וכך קצין בצה"ל ששמו רבינוביץ' או אפילו כהן, שנולד לאב יהודי אך לאם לא יהודיה – לא יוכל להינשא למי ששירתה עמו יחד בצבא כי היא, רחמנא לצלן, יהודיה כשרה והוא "טמא". שיאה של החוצפה הוא בכך ששר המשפטים הנוכחי עוד מתיימר לקרוא להסדר גזעני זה "פריצת דרך".
ושלישית במניין הגזענות היא ההחלטה לאסור על אזרחי מדינת ישראל הערביים לרכוש את אדמות הלאום.
נו טוב, לא את כל האדמות אלא רק חלק מהן, של הקק"ל. שוו בנפשכם שמדינת צרפת הייתה אוסרת על יהודים שם לרכוש אדמות בפריז ובסביבותיה. שוו בנפשכם שארצות הברית הייתה אוסרת על יהודים לרכוש אדמות במדינות ניו אינגלנד – כי אלה ערש התרבות האמריקנית. מה היינו אז אומרים? אבל כשמדובר בערבים – אנחנו שותקים כי כבר הורגלנו לחשוב שיש בישראל אזרחים מדרגות שונות ולא כולם זכאים לאותם זכויות.
שיאו של האבסורד הוא שבכנסת ישראל קיים שיח גזעני ברור אלא שאין איש רואה את גזענותו. חברי הכנסת הערביים שמחו, בצדק, על אפלייתם הנוראה, הצביעו בעד חוק טל המאפשר אפליה בין יהודים. במקום שחברי הכנסת הערביים יתמכו גם בגיוסם של ערביי ישראל לצבא וייטלו חלק ראוי בחובות כמו גם בזכויות – הם משמרים את הגזענות. וכך חברו להם כל הכוחות האנטי ציוניים – הערבים, החרדים והמתנחלים להביא את ישראל אל מקום תוהו ואפלה, גזענות בוטה ואפליה זועקת. כל אלה חברו יחדיו להביאנו אל מדינת האפרטהייד.
צחוק עשה לנו שר ההיסטוריה שהביא לכך שהחלטות אלה הובאו בתחילת חודש אב. כל מי שיחקור את חורבן הבית השלישי, את התמוטטותו של המפעל הציוני ושל מדינת ישראל – ידגיש בוודאי את אסונן של ההחלטות האלה. צחוק נוסף עשה לנו שר ההיסטוריה בכך שהביא החלטות אלה יום אחד לאחר "יום ז'בוטינסקי". זאב ז'בוטינסקי היה אתאיסט, חילוני וציוני במלוא נפשו, וכתב כי "בן עמי ובן ערב – ישחקו כאן יחדיו". לו היה קם לתחייה ורואה את אלה המתקראים ממשיכי דרכו מעבירים את ההחלטות הנקלות והבזויות האלה – היה וודאי מבקש את נפשו למות.
